רק מי ששואף ליותר, יתקדם
רק מי ששואף ליותר, יתקדםאיור: עדי דוד

זה לא שאני כזאת תלמידה גרועה. תלוי במקצוע, אבל ברוב השיעורים אני חושבת שאני די בסדר.

נראה לי שמכל המעמד הזה, שבו הורים נפגשים עם מורים ומדברים על הילד כשהוא לא נמצא, לא יכול לצאת שום דבר טוב.

כל הדמיונות שלי לשיחות באסיפת ההורים הובילו לכך שמישהו שם יהיה מאוכזב ממני, ושאפילו אם יאמרו מחמאות - הן יגררו ביקורת. בקיצור, קיוויתי שלאסיפת ההורים אבא ואמא שלי לא יגיעו.

ברור שהתקווה הזאת ארכה רק כמה שעות, כי כשהגעתי הביתה גיליתי שהודעה לגבי אסיפת ההורים נשלחה גם לתיבות המייל, וההורים התבקשו לשבץ לעצמם שעה למפגש עם המורים השונים. אני לא יודעת איך, אבל לאימהות יש מין כוח קסם. אולי זה חוש מיוחד. אמא הרגישה מיד שמשהו מציק לי, ולא נתנה לי להיעלם בין הספרים. אז סיפרתי לה. בזמן שדיברתי היא הסתכלה עליי במבט הזה של אימהות, שהוא חצי מרחם וחצי מאשים, ואני כבר הכנתי בראש את כל ההצטדקויות, וגם כמה טיעונים חזקים כדי לשכנע אותה שלא תלך. אבל כשסיימתי לדבר, היא הפתיעה אותי. היא ליטפה את הראש שלי ואמרה שאני צודקת.

הרמתי אליה זוג עיניים מופתעות. "זה אומר שלא תלכי לאסיפת ההורים?" שאלתי בתקווה. "לפני שמחלקים תעודות וציונים, המורים רוצים לעדכן את ההורים במצב של התלמיד. זו בעצם הזדמנות לשפר ולתקן, לדעת לאן כדאי לשאוף", ענתה לי אמא, ומיד המשיכה: "כל המידע הזה חשוב מאוד, חשוב בעיקר בשבילך. אם יש מקום שבו את יכולה להשתפר, כדאי שתדעי עליו. לכן את מוכרחה ללכת לפגישה עם המורה". אני?! שאני אלך לאסיפת ההורים, אהיה מוקפת בכל האנשים המבוגרים שבאו כדי לדבר עם המורה על הילד שלהם?! זה נראה לי אפילו יותר גרוע.

אמא, בחוש הזה של האימהות, מיד הבינה. היא הציעה שנלך יחד. שנשמע שתינו את הדיווח מהמורה, ואז נוכל יחד להחליט איפה להשקיע יותר. אמא הבטיחה שתעזור לי ללמוד מקצועות שנגלה יחד שהם יותר קשים, או שתזכיר לי לעשות שיעורי בית בתחומים שבהם אני נוהגת לשכוח.

פעם ראשונה שהגעתי לאסיפת הורים. ישבנו בתור למפגש עם המורה. לפנינו חיכו ההורים של נעמה. זה לא שימח אותי. בטח אחרי שהמורה תשבח את נעמה באוזני ההורים שלה, לא יישארו לה מילים טובות להגיד עליי. נעמה היא התלמידה הכי טובה בכיתה. לכן, בלי להתכוון, כשהם נכנסו לדבר עם המורה, התאמצתי להקשיב. אני יודעת שזה לא יפה, אבל באמת שאי אפשר להגיד דברים רעים על נעמה. ולמרות זאת, שמעתי את המורה אומרת להורים במה כדאי לנעמה להשתפר. למה מורים תמיד צריכים להעיר, אפילו כשאין על מה?!

כשנכנסנו יחד לכיתה שבה ישבה המורה וחיכתה לפגוש אותנו, איכשהו מכל הלחץ וגם הכעס על המורה שאמרה שנעמה צריכה להשתפר, התחלתי לבכות. נראה לי שאמא שלי הופתעה. גם המורה. ואני התביישתי. אני לא בכיינית, אבל אם אחת כמו נעמה צריכה להשתפר, מה המורה תגיד עליי?! המורה חייכה חיוך שהזכיר לי שאני אוהבת אותה. "אבל כולנו צריכים להשתפר. לשאוף תמיד להיות קצת יותר ממה שאנחנו עכשיו. מי שכבר יודע הכול והגשים את כל היכולות שלו, ובכן, לא נשאר לו עוד מה לעשות", היא אמרה והגישה לי תדפיס עם הציונים שקיבלתי. "רק מי ששואף ליותר, יתקדם. ואת הרי התקדמת כל כך הרבה מאז השנה שעברה, שברור לי שבמחצית הבאה תשתפרי אפילו יותר".