הרב אליעזר מלמד
הרב אליעזר מלמדצילום: הר ברכה

לסיים את האוכל או לזורקו - בל תשחית

שאלה: לעיתים אני חש שובע, אבל כיוון שיש בצלחתי עוד אוכל, אני רגיל לסיימו כדי שלא ייזרק. השאלה האם מותר במקרה כזה לזרוק את האוכל, או כפי שלמדנו מהורינו, אסור לזרוק אוכל משום איסור 'בל תשחית'?

תשובה: עדיף לזרוק את האוכל המיותר ולא לסיימו. אמנם אסור להשחית עץ פרי, ומזה למדנו שאסור להשחית כל מאכל (ספרי דברים כ, יט), אולם כפי שאמרו חכמים (שבת קמ, ב): "בל תשחית דגופא עדיף". כלומר עדיף לחשוש להשחתת הגוף מאשר להשחתת המאכל. אמנם בתקופות של עוני עדיף שאדם יאכל את כל מה שנתנו לו, כדי שיצבור מאגרים לתקופות קשות, וכהמשך לכך נהגו להקפיד לסיים את כל האוכל שבצלחת. אולם כיום, שגם העניים ביותר אינם סובלים מרעב, אלא בדרך כלל מהשמנת יתר, עדיף לזרוק את המאכלים המיותרים.

לכתחילה, כמובן שאדם צריך להיזהר שלא ליטול לצלחת מעבר לצורכו, כדי שלא יצטרך אחר כך לזרוק את שיירי המאכלים. כיוצא בזה למדנו שיש להיזהר מלעשות פעולות שיגרמו להשחתת מאכלים, ולכן אין להעביר כוס מלאה במשקה מעל לחם, שמא יישפך מהנוזל שבכוס על הלחם וימאיס אותו מלהיות ראוי לאכילה (ברכות מ, ב; שו"ע או"ח קעא, א).

הליכה לבית הכנסת מוסיפה חיים

אמרו חכמים (ברכות ח, א): "כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל - נקרא שכן רע, שנאמר (ירמיהו יב, יד): 'כה אמר ה' על כל שכני הרעים הנוגעים בנחלה אשר הנחלתי את עמי את ישראל'. ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו, שנאמר: 'הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם'". וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח צ, יא).

עוד מסופר שם, שבתחילה כאשר שמע רבי יוחנן שיש זקנים שמאריכים ימים בבבל, תמה - הרי נאמר (דברים יא, כא): "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה", אבל בחוצה לארץ לא?! כיוון שאמרו לו שזקנים אלו מקפידים להשכים לבית הכנסת, ומאחרים לצאת ממנו, אמר: "זהו שהועיל להם".

קיומו של האדם תלוי בקשר שלו אל מקור החיים, ועל כן אמרו חכמים (ברכות ו, ב; ז, ב) שכל הקובע מקום לתפילתו - אלוקי אברהם בעזרו ואויביו נופלים תחתיו. קביעות המקום בתפילה מבטאת שהיחס של המתפלל לה' קבוע ויציב. שכל ענייני העולם יכולים להשתנות ולהתחלף, אבל הקשר לה' אלוקיו קבוע ונצחי, והדבר בא לידי ביטוי בכך שאינו זז מקביעות מקומו בבית הכנסת. ומנגד, כשאינו הולך לבית הכנסת שבשכנותו, הוא מתנתק ממקור חייו, ומאבד את שורשיו, ולכן גורם גלות ולו ולבניו.

עדיפות בית הכנסת הרחוק

כתבו הפוסקים, שאם יש לאדם אפשרות ללכת לשני בתי כנסת שבעיר - מצווה שילך לרחוק, ששכר פסיעות יש לו על כך (כך כתב במ"א צ, כב, והביאו דבריו א"ר, שועה"ר, ערוה"ש, מ"ב ועוד רבים).

המקור לכך מדברי רבי יוחנן (סוטה כב, א), שאמר: "למדנו קיבול שכר מאלמנה", שלמרות שהיה בית כנסת בשכונתה הייתה באה להתפלל בכל יום בבית מדרשו של רבי יוחנן. אמר לה רבי יוחנן: "בתי, והלא יש בית כנסת בשכונתך"? השיבה לו: "רבי, ולא שכר פסיעות יש לי?" מכאן למד רבי יוחנן שיש להולך לבית הכנסת שכר פסיעות, וככל שבית הכנסת רחוק יותר, כך שכרו גדול יותר, שעל כל פסיעה ופסיעה שהוא הולך לבית הכנסת הוא מקבל שכר. כיוצא בזה מובא במקום אחר בתלמוד (ב"מ קז, א), שלדעת האמורא רב, פירוש ברכת התורה "ברוך אתה בעיר" הוא: "שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת" (כדי שיוכל למהר לבוא לבית הכנסת להיות מעשרת הראשונים - תורת חיים); אולם רבי יוחנן לא הסכים לפירושו של רב (ופירש: "ברוך אתה בעיר - שיהא בית הכיסא סמוך לשולחנך"), מפני שכפי שלמד מאותה אלמנה, כשהולכים לבית כנסת רחוק מקבלים שכר פסיעות.

ללכת רחוק – כשיש סיבה

אמנם קשה: האם ראוי שכל בני מערב העיר ילכו להתפלל במזרחה, ובני מזרח העיר יתפללו במערבה? האם אין בזה חשש עלבון כלפי בית הכנסת הסמוך, שמדלגים עליו והולכים לרחוק? מלבד זאת, האם כאשר אדם שלח שליח למקום מסוים, הייתכן שיקבל השליח תוספת שכר כאשר יאריך וילך לאותו מקום בדרך ארוכה? כיוצא בזה, מה טעם שיקבל אדם שכר על פסיעות מיותרות שהלך בדרכו לבית הכנסת הרחוק?

אכן מצאתי שכמה אחרונים ביארו שהכוונה שיקבל שכר פסיעות על הליכה לבית הכנסת הרחוק כאשר יש סיבה מיוחדת ללכת דווקא אליו. כגון שכבר מתחילה קבע שם את מקומו ורק אחר כך הקימו בית כנסת סמוך אליו. או מפני המעלה שבתפילה בבית הכנסת של גדול הדור - רבי יוחנן, או מפני שבית הכנסת של רבי יוחנן היה גם בית מדרש ללימוד תורה, ומעלה יתרה יש למתפלל בבית מדרש (כן כתבו חיד"א ביפה עיניים לסוטה שם; דברי מלכיאל ה, יט; מהרש"ג א, כז).

לכן כתבתי בפניני הלכה (תפילה ג, ג): "על כל פסיעה ופסיעה שאדם הולך לבית הכנסת הוא מקבל שכר, ולכן גם כאשר בית הכנסת העדיף רחוק יותר מביתו - אל יצטער על טורח הליכתו, שעל כל פסיעה יקבל שכר מרובה".

השכר על פסיעות ולא נסיעה

כמובן שהשכר הוא על פסיעות, ואילו הנוסע לבית הכנסת במכונית מפסיד את שכר הפסיעות שלו, וכפי שכתב בשו"ת תורה לשמה מ'.

עשרת אלפים צעדים

ראוי לעמוד על זווית נוספת ב'שכר פסיעות'. לפני כארבעים שנה בחן ד"ר יאשירו הטאנו מיפן את התחלואים והנזקים הנגרמים לאדם המודרני מאורח החיים היושבני. בעבר אנשים היו מרבים ללכת, ואילו כיום אנשים נעזרים במכוניות ומעליות, כך שאדם ממוצע הולך כ-4,000-3,000 צעדים ביום בלבד, בעוד שכדי לשמור על בריאותו ומשקלו, עליו ללכת כ-11,000 צעדים ביום. אחרים הגיעו למסקנה שכדי לשמור על הבריאות, ובכלל זה על המשקל, צריך ללכת 10,000 צעדים ביום, וכדי לרדת במשקל באופן מתון (קילו עד שניים בשנה) צריך ללכת 12,000 צעדים ביום.

בשנה האחרונה רכשו רבים מבני המשפחה המורחבת וחברים מד צעדים. אכן, התברר שהמחקרים צודקים, ואדם ממוצע הולך באופן טבעי כ-4,000-3,000 צעדים ביום. כך היה אצל הנשים במשפחה. אולם גברים, שהולכים (ולא נוסעים) לבית הכנסת, 'זוכים' בעוד כמה אלפי צעדים. למשל אצלנו ביישוב, רוב האנשים הולכים 1,000-500 צעדים לבית הכנסת; אם מחשבים שלוש הליכות כאלה ביום, הרי שזוכים לתוספת של 6,000-3,000 צעדים ליום. אמנם רבים מצרפים מנחה למעריב, אבל אם הולכים בערב לעוד שיעור תורה, זוכים באותם צעדים.

אגב, זה יכול להסביר תופעה שמפליאה רופאים בארץ. התברר שהגברים בבני ברק מאריכים ימים ביחס לגברים בערים אחרות בארץ, למרות שיש ערים שהמודעות לאורח חיים בריא מפותחת בהן יותר. לעומת זאת, הנשים בבני ברק מאריכות ימים כפי הממוצע בארץ. ייתכן שזקני בני ברק, שמקפידים ללכת בכל יום לתפילות בבית הכנסת, זוכים לשכר פסיעות לא רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה.

שכר פסיעות לנשים

ראוי לעורר נשים מבוגרות לעסוק יותר בהליכה. ומה טוב אם ילכו בקביעות לבית הכנסת ולשיעורי תורה, ולא מקרה הוא שלמדנו שכר פסיעות מאישה אלמנה.

סיפור נוסף מובא במדרש (ילקוט שמעוני עקב תתעא): מעשה באישה אחת שהזקינה מאוד, עד שקצה בחייה. באה לפני רבי יוסי בן חלפתא ואמרה לו: רבי, זקנתי יותר מדאי, ומעכשיו חיי הם חיים של ניוול, שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה, ואני מבקשת להיפטר מן העולם. אמר לה: באיזו מצווה את רגילה להקפיד בכל יום? אמרה לו: רגילה אני, שאפילו יש לי דבר חביב, אני מניחה אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כך, וביום השלישי חלתה ומתה.

למדנו מכאן שהשקידה לבוא לבית הכנסת בכל יום גורמת לאריכות ימים, וגם נשים שייכות למעלה זו.

תפילה קצרה במקום העבודה

שאלה: אצלנו במקום העבודה (מפעל היי-טק) מקיימים בצהריים תפילת מנחה, והתעוררו חילוקי דעות: יש אומרים שהואיל שאנו באמצע העבודה, עדיף לקיים תפילה קצרה, בלא חזרת הש"ץ, ויש אומרים שיש לקיים תפילה ארוכה עם חזרת הש"ץ. ויש שכאשר הם חזנים הם מתחילים מהקרבנות, והתפילה אורכת כחצי שעה. יש שבעקבות זאת מתפללים ביחיד או אינם מתפללים כלל. כיצד נכון לנהוג?

תשובה: עדיף לקיים תפילה קצרה, מפני שעדיף שיותר אנשים יתפללו במניין מאשר לקיים חזרת הש"ץ (עיין ברב יוסף משאש בשו"ת מים חיים ח"א או"ח, מא).

אמנם כאשר הציבור גדול, ואפשר בקלות לקיים שני מניינים, עדיף שבאחד יאמרו חזרת הש"ץ, והמהדרים יוכלו להתפלל בו ולא יכפו את שאר האנשים להתפלל באריכות.

לתגובות: [email protected]