בשבע מהדורה דיגיטלית

עניין אישי עם ד"ר דבורה רוזנווסר

בת 63. נשואה ואמא לשישה, סבתא לנכדים. תושבת ירושלים. מרצה בכירה ורקטור מכללה ירושלים

רבקי גולדפינגר , כ"ח בטבת תשע"ז

ד"ר דבורה רוזנווסר
ד"ר דבורה רוזנווסר
צילום: מרים צחי

התחלה: נולדה בשיקגו שבארצות הברית. הבכורה מתוך שבעה אחים ואחיות לבית קופרמן. לארץ עלתה עם הוריה בגיל שלוש. את ביתם קבעו בשכונת בית וגן הירושלמית.

אבא: הרב יהודה קופרמן ז"ל, מייסד המכללה לבנות בירושלים. בימים אלו מציינים שנה לפטירתו. יליד דבלין שבאירלנד. התייתם בגיל עשר מאביו, "סבתא שלי גידלה שישה ילדים לבדה. כולם הלכו בדרך התורה".

מורה במהותו: "אבא היה מורה בנשמתו. על המצבה נכתב: 'מורה ומחנך', כי זו המהות שלו. המורה הכי טוב שהיה לי. סיים תואר ראשון ושני לפני שמלאו לו עשרים. היהודי הראשון שזכה במדליית הזהב של האוניברסיטה בדבלין. לאבא הייתה שמחת תורה כל השנה. זכינו".

אמא: ציפורה ז"ל לבית פינקוס, ילידת שיקגו. "איזו אישיות. בלי אמא, חד משמעית, לא הייתה המכללה. היא הייתה המנוע, דחפה, עודדה ותמכה באבא. הזוגיות המדהימה של ההורים שלי צריכה להילמד. ממש יישמו את אשתו כגופו".

הלכה זו הלכה: "לאמא היה קול ייחודי של זמרת אופרה. בצעירותה שרה במקהלה של בני עקיבא בארצות הברית, השתתפה במקהלות יהודיות וצפו לה קריירה גדולה. כששמעה שאסור לשיר לפני גברים זה היה מבחינתה סוף הסיפור. "למרות הוויתור הגדול, היה לה ברור שהלכה זאת הלכה. מאז הייתה שרה רק לנו".

בית מוזיקלי: גדלה בבית שהשירה הייתה חלק מרכזי ממנו. "שבעת האחים מאוד מוזיקליים. שרנו יחד בסעודות שבת והשכנים היו פותחים חלונות ומקשיבים. במוצאי שבתות אמא ניגנה על הפסנתר שירים שאהבנו. היא הייתה צוחקת: 'שהכלים יחכו, העיקר שנשיר יחד'".

אולפנה: בוגרת בית הספר היסודי בית יעקב שבבית וגן. "זה היה מקום קטן ומשפחתי". בכיתה ז' עברה לאולפנת חורב. "אבא רצה בשבילי רמה אקדמית גבוהה עם רמה תורנית. היו לי חברות נפלאות, אבל חטפתי שוק תרבותי. פתאום בית ספר גדול לעומת מה שהייתי רגילה. חזרתי הביתה וסיפרתי בפליאה 'לא תאמינו, הם מדברים למורים בגוף שני'".

תנועת נוער: "כל הכיתה מחורב הייתה בעזרא, והודעתי להורים שלי שאני גם רוצה. הלכתי פעמיים שלוש ולא התחברתי". את שעות הפנאי העדיפה לנצל ללימוד נגינה בפסנתר, אקורדיון, גיטרה ואורגנית ולעזרה בבית.

צו השעה: אביה, הרב קופרמן, זיהה חסר במוסד תורני שיכשיר בנות להוראה ברמה גבוהה. "אבא הרים את הכפפה. הוא עזב הכול, כי האמין שזה מה שעם ישראל צריך. הוא לא חלם שזה יגיע ל‑2,000 תלמידות".

אבא מותקף: כשפורסמה ברבים החלטתו של אביה לפתוח מכללה חדשה לבנות, היא הייתה תלמידה בכיתה ה'. "זה לא היה פשוט. אבא חטף באותם ימים ביקורות מכל עבר. כילדה היה לי קשה לראות ככה את אבא מותקף".

ביקורות: "מנהיגי הציבור הדתי-לאומי קבלו מה פתאום הוא לא דורש שירות לאומי. מצד שני, הוא חטף גם מעסקני הציבור החרדי - מה פתאום אקדמיה? ידעתי איזה צדיק ועניו אבא שלי וכאב לי שמבקרים אותו. הצטערתי בשבילו. ניסיתי לגונן עליו".

הולך עם האמת: "אבא, בלי טיפת גאווה, האמין בצורך האמיתי שיש במוסד חינוכי שכזה ודבק במטרה בלי לשים לב למתקפות. הוא נסע לחודשיים לגייס כספים בחוץ לארץ. אמא נשארה במסירות לבד עם הילדים".

התחלה: "בשלב ראשון המכללה מוקמה בדירה שכורה ברחוב הפסגה. המזכירה ישבה במטבח. במחזור הראשון באו 18 בנות שכבר היו רשומות לאוניברסיטה. מרגש לחשוב שבסוף אבא זכה לגדל דורות של בנות מכל קצות הקשת התורנית".

הווי הבית: "כילדה השתתפתי בהרבה אירועים של המכללה. זה היה חלק בלתי נפרד מהווי הבית. גרנו בדירת שלושה חדרים קטנטנה. אבא העביר שיעורים בערבים אצלנו בסלון".

למכללה: עם סיום לימודי התיכון פנתה באופן טבעי למכללה, שם למדה הוראת תנ"ך, תושב"ע וספרות. "אבא התעקש לתת לי יחס כמו לשאר הבנות. 'את תעבדי כמו כולן', הוא אמר לי". למרות הייחוס והקשרים, את דרכה המקצועית כמורה החלה בבית ספר יסודי בירושלים, ולא כפי שהיה מצופה - במכללה.

החצי השני: בגיל 20 נישאה למשה יהודה רוזנווסר. "בעלי יליד ארצות הברית. הוא תלמיד חכם עצום ובנקאי מצליח. הוא מוזיקלי מאוד, כך שהשתלב מצוין במשפחה. מומחה בפיוטים. אני מעריצה אותו על איך שהוא מיישם תורה עם דרך ארץ. מודה לה' על הזכות".

הנחת: שישה. "כולם נשואים והלכו בדרך התורה". הבן הבכור אבי (41), אוריאל (39), תהילה (38), רבקה (33), מאיר (30) והקטנה בילדים שרה'לה בת ה‑25. "הם נהדרים. כל כך שונים זה מזה, אבל כולם יראי שמיים ומעניקים לנו המון נחת".

ליד ההורים: כזוג צעיר החלו את חייהם המשותפים בירושלים. "כשהתארסנו בעלי כבר היה בעל סמיכה לרבנות ותואר בכימיה. גרנו בבית וגן. שני הבנים הגדולים נולדו בישראל".

לתואר שני: לאחר חמש שנות נישואין ארזו מזוודה וטסו עם שני ילדיהם הקטנים לפילדלפיה. "שם התקבלנו ללימודים באוניברסיטאות. בעלי למנהל עסקים ואני לתואר שני בחינוך. אני מאוד אוהבת ללמוד והבנתי שכדי להתקדם אני צריכה תואר שני".

אנגלית שפה קשה: "זאת הייתה אוניברסיטה ענקית והייתי עם אנגלית בסיסית בלבד. ההורים שלי באופן אידיאולוגי דיברו איתנו רק עברית בבית". ההתחלה הייתה לא פשוטה בכלל. "נכנסתי לאוניברסיטה ולא הבנתי מה רוצים ממני. מתלמידה מצטיינת פתאום הרגשתי אאוטסיידר. זה היה מתסכל".

תואר בשנה: "למזלי, ראש החוג שהייתה נוצרית-קתולית שמה לב לקושי ומאוד עזרה לי". לאחר מאמץ ועבודה אינטנסיבית, הצליחה לסיים את התואר השני בשנה אחת בלבד. במשך ארבע שנים לימדה בתיכונים היהודיים באזור. לאחריהן שבה ארצה עם משפחתה.

למכללה: עם שובה לישראל, הורשתה להתחיל ללמד במכללה. "רק אחרי כל השנים שהתמקצעתי בבתי הספר השונים בארץ ובארצות הברית, אבא הסכים שאלמד גם אצלו".

הזכות ללמד: במכללה לימדה תנ"ך, מושגי יסוד ביהדות והיסטוריה של עם ישראל. "עד היום אני מאושרת מהזכות ללמד במכללה. פשוט חלום. אין על הבנות המיוחדות האלה. איזו אהבת תורה, איזו רצינות".

הלאה לדוקטורט: לאחר שמונה שנים נסעה שוב לארצות הברית, הפעם לצורך השלמת הדוקטורט. את הדוקטורט השלימה בישיבה יוניברסיטי שבניו-יורק לאורך עשור. באותן שנים גם עבדה בהוראה במשרה מלאה וגידלה את ילדיה.

תוכניות לימוד: "החלום שלי היה לעשות דוקטורט בבניית תוכניות לימודים בתנ"ך. בארץ לא הסכימו לתוכנית בלי שילוב של ביקורת המקרא, ודווקא בארצות הברית אף אחד לא דרש את זה ממני. אני גאה בתוכניות שבניתי ועד היום זה מרגש אותי שמשתמשים בהן בבתי הספר".

החזון של אבא: לפני תריסר שנים שבה ארצה וחזרה ללמד במכללה, ומאז היא שם. כיום היא מרצה בכירה ללימודי קודש ומשמשת רקטור המכללה. "זה לעצב את דור העתיד. אני עובדת קשה אבל רואה שליחות להמשיך את החזון של אבא. זאת אחריות עצומה".

אם זה לא היה המסלול: "רק הוראה", לא רואה את עצמה במקצוע אחר. "ההורים שלי סיפרו שכשהייתי קטנה הייתי מושיבה את הבובות על הספה ומרצה להן. אני מלמדת בדיוק את מה שאני אוהבת ויש בזה כל כך הרבה נחת".

במגרש הביתי:

בוקר טוב: ברבע לשש היא כבר על הרגליים. "אני בן אדם של בוקר". תפילה ולעבודה. "אני במשרד עוד לפני שבע, השעה השקטה של היום". יום העבודה האינטנסיבי שלה כולל פגישות, שעות הוראה ונסיעות לפי הצורך. החל מהשעה חמש ועד עשר בלילה מקדישה את הזמן לתיאום מול המשרד של המכללה בארצות הברית. לישון הולכת בסביבות השעה עשר.

דיסק ברכב: "המוזיקה היא חלק מהותי ממני". בעיקר מתחברת לחזנות ולמוזיקה קלאסית. כילדה הייתה הולכת עם אמה לקונצרטים של הפילהרמונית. "מאז נדבקתי לזה". לפני שבת נהנית ממוזיקה חסידית שמתנגנת ברקע.

שבת: "המתנה הכי יפה שהקב"ה נתן". כל השבוע חושבת על שבת. כבר מיום רביעי מתחילה להתארגן עם קניות ובישולים, ובחמישי בלילה השבת מוכנה. "אין כמו שבת. עונג אמיתי. הולכת לתפילות בבית הכנסת, מאוד נהנית עם הנכדים והמשפחה וקצת קוראת".

מאכל אהוב: אוהבת את המטבח. נהנית לבשל, "ופחות לאפות". בסעודות שבת אוהבת להציע מגוון. "במנות הראשונות לדוגמה יש כל שבת שלוש אופציות לבחירה. זה הכיף שלי". בני הבית מלקקים את האצבעות בעיקר מהמוסקה, מהבורקס הממולא בשר ומהלזניות מעשה ידיה.

מפחיד: "השנאה והקוטביות שיש בארץ. יש אלימות מילולית מכל כיוון. אנשים לא יודעים לשוחח זה עם זה מתוך כבוד הדדי והקשבה. גם אם האדם שעומד מולנו לא חושב כמונו, צריך להקשיב בסובלנות. בואו לא נשכח שחביב אדם שנברא בצלם".

דמות מופת: משה רבנו. "ה‑מנהיג מהרבה בחינות. המנהיג האידיאלי עם כל התכונות הנדרשות. אפשר ללמוד ממנו הרבה: החל מדרך השמירה על הצאן, איך למרות מעמדו ראה בסבלותם של עם ישראל, איך הגן עליהם במסירות גם ברגעים יותר מורכבים ולמרות הכול האמין בהם".

משאלה: "שכולנו נהיה בריאים ושיהיה קצת שקט בארץ הזאת. כל כך כואב מה שקורה פה. שיהיו רק בשורות טובות לכולם".

כשאהיה גדולה: "שאזכה לראות את הנכדים, הנינים והתלמידות שלי שמחים ומאושרים ובונים בתים של תורה ויראת שמיים".

rivki@besheva.co.il