תמיכה מפתיעה ברה"מ. גדעון סער בכנס
תמיכה מפתיעה ברה"מ. גדעון סער בכנסצילום: הדס פרוש, פלאש 90

הכתבים הפוליטיים הופתעו מדברי תמיכה של גדעון סער בנתניהו שנאמרו באירוע של פעיל ליכוד.

כאשר צעקו הליכודניקים לכבודו "הנה בא ראש הממשלה הבא", סער היסה את הקריאות הללו והביע את אמונו שנתניהו יכהן עוד שנים רבות. ההפתעה מובנת – הרי סער ונתניהו לא היו ממש ביחסים טובים, וגם מתוך פסק הזמן שנטל לעצמו (והכריז על סיומו הקרב כבר בספטמבר) לא נמנע סער מלעקוץ את נתניהו ולהזכיר לו שעודנו קיים.

אולי כולנו הפכנו למקיאווליסטים, אבל איני רואה את דברי התמיכה בנתניהו אלא כצעד הכנה לקראת התמודדות במלחמת הירושה, שתיפתח אם וכאשר ייאלץ ראש הממשלה להתפטר בעקבות הפרשיות הנחקרות במשטרה. אסור לאף מתמודד בפוטנציה בליכוד להיתפס כמי שדחק את נתניהו החוצה. השיקול הזה השפיע גם על החלטתו של השר ישראל כץ, שיחסיו עם נתניהו אינם משופרים במיוחד, להביע תמיכה דומה.

כמובן שאם נתניהו יתפטר, האסטרטגיה של כץ תהיה דומה לזו שנקט שרון כאשר הנהיג את הליכוד בעת שנתניהו היה בפסק זמן מהפוליטיקה (לאחר הפסדו בבחירות 1999). אם ייפול נתניהו, כץ או אחד השרים המכהנים בליכוד ינסה להקים ממשלת ליכוד חלופית בלי ללכת לבחירות. כמו נתניהו בשעתו, סער אינו חבר כנסת, ולכן לא יוכל להתמודד על ראשות הממשלה בתנאים אלו. יריביו של סער בתוך הליכוד מבינים היטב את מה שהסקרים אומרים: גם לאחר פסק הזמן, מעמדו בתוך הליכוד ובציבור בכללו נותר חזק. הם גם מבינים שאם נתניהו ייאלץ לפרוש תחת עננה, סער ירוויח מפסק הזמן - היות שהוא ייחשב לפנים חדשות ובלתי פגומות, כמו שנחשב יצחק רבין לאחר מלחמת יום הכיפורים.

ובעוד סער מביע תמיכה בנתניהו בכל הקשור לחקירות, כדי להוכיח לליכוד שאין רצונו להיבנות מחורבנו של נתניהו הוא טורח לבדל את עצמו מנתניהו בתחום המדיני, ומגביר הילוך בנושא שמותר לתקוף אודותיו את נתניהו בליכוד: נאום בר-אילן והתמיכה ברעיון שני המדינות. בריאיון לערוץ 20 טען סער כי "נתניהו צריך לקעקע את רעיון שתי המדינות". בחשבון הטוויטר שלו כתב: "טראמפ כבר כאן. זמן לפעול. המהלך ההיסטורי הנדרש: התנעת תהליך להחלת הריבונות על ההתיישבות היהודית ביו"ש. פגישת טראמפ-נתניהו בפברואר – מכרעת".

בטור שפרסם בג'רוזלם פוסט, כתב סער: "לישראלים תקוות רבות לגבי עידן טראמפ, אבל השאלה המרכזית היא האם מוכנה ממשלת ישראל להתנתק מפרדיגמת שתי המדינות ולסרב לרעיון המסוכן של הקמת מדינה פלשתינית בלב לבה של ישראל. מבחינה תיאורטית, התנאים בשלים למהלך כזה". סער מוכן לנדב סנגוריה לנתניהו, ולטעון שדבריו בנאום בר-אילן חולצו ממנו בעקבות הלחצים הכבדים שהטיל עליו ממשל אובמה, אך מבהיר שהרעיון היה גרוע כבר אז ועל אחת כמה וכמה לאור השינויים שהתרחשו באזור.

למתקפה הזאת יש קונים בליכוד, ואפילו השר אופיר אקוניס, בעבר נאמנו המושבע של ראש הממשלה, הזדרז להגיד כי תמיד התנגד לרעיון שתי המדינות, שמעולם לא אומץ במוסדות הליכוד. נתניהו, שחש בלחץ, הצטדק שכאשר דיבר על מדינה פלשתינית הוא בסך הכול התכוון ל"מדינה מינוס" ולכן הפלשתינים סירבו לקבל אותה. אבל מי כמו נתניהו יודע שמדינה על תנאי הופכת מהר מאוד למדינה ללא תנאי.

ככלל ראינו השבוע את מלחמת המאסף של נתניהו, שכדי להשקיט את הקריאות לריבונות עכשיו זרק את העצם של מיחזור המכרז בירושלים, תוך הכרזה שאין הגבלות על בנייה בירושלים. הכרזות כאלה לא יקנו לנתניהו פסק זמן ממושך, וראש הממשלה נדחק למצב הבלתי נוח לחלוטין של סמן שמאלי בממשלתו. נוכח הסיכויים הגוברים שמשה כחלון יחזור לליכוד, נתניהו יתקשה להסתתר מאחורי 'כולנו' בסוגיה הזאת, כפי שהסתמך על כחלון בסירובו לנקוט צעדים להחלשת בג"ץ.

גם פרסום דו"ח המבקר על 'צוק איתן' לא יוסיף בריאות לראש הממשלה, ובהתבטאויותיו בסוגיה זו נפתלי בנט מאמץ למעשה את הטקטיקה של סער: אסור שפרסום הדו"ח יביא לעריפת ראשים, אבל חייבים לעבור מהכלה להכרעה ומדשדוש של חמישים יום לניצחון תוך חמישה ימים - כאשר כולם מבינים מי האחראי הראשי להכלה ולדשדוש.

לכן נאחז נתניהו בקלף האחרון: ביקור מוצלח ומתוקשר בבית הלבן עם הדייר החדש דונלד טראמפ. הוא יצטרך להביא שורה של הישגים והבנות כדי לחפות על מצבו המתדרדר, ולהעניק פיצוי על המראות הקשים הצפויים בעמונה ובעפרה. כדברי הציוץ של סער, "פגישת טראמפ-נתניהו בפברואר – מכרעת", אבל גם מבחינת גורלו הפוליטי של נתניהו.

מחדל: נשיא נאמן בדיבורו

זו בהחלט אינה התנהגות נשיאותית. הנשיא טראמפ היה אמור להתכחש לכל מה שהבטיח המועמד טראמפ לבוחריו, ולהכיר בכך שדברים שרואים משם לא רואים מכאן. והנה, הטראמפ הזה חוזר בנאום ההשבעה על אותם מסרים שהשמיע בנאום הכתרתו למועמד המפלגה הרפובליקנית. הוא מתעקש להשתמש במילים כמו ניצחון והכרעה במקום ניהול סכסוכים.

והחוצפה הזאת אינה מצטמצמת לתחום הרטורי בלבד, אלא עוברת גם לשפת המעשה. הרי כאשר השמאל שלט תחת אובמה הוא פעל ביד רמה בלי להתחשב באופוזיציה, ולפעמים גם תוך עקיפת תהליכים חוקתיים. אם כן טראמפ, שנבחר על מצע הפוך, היה אמור לנהוג אחרת ולהתחשב באופוזיציה – כלומר לבצע את מדיניות השמאל. והנה, מהרגע הראשון הוא משתמש בסמכות הנשיאותית הנתונה בידיו, ומרוקן מתוכנה את מורשת אובמה בתחומים מגוונים כמו סחר, ביטוח בריאות והפלות. את צינור הנפט קייסטון שחנק אובמה, טראמפ מחזיר מהבוידעם בדיוק בזמן שקרטל הנפט אופ"ק מנסה להכתיב העלאות מחירים. אפילו את הפסלון של וינסטון צ'רצ'יל החזיר טראמפ לחדר הסגלגל. ובמקום שישראל תיבהל ממהלך בניצוחו של הממשל האמריקני, הרצים יוצאים דחופים דווקא מרמאללה לבטל את גזירת העברת השגרירות.

זה חייב להיעצר, כי מה יקרה אם גם בישראל, חלילה, יעתיקו מנהיגי הימין את השיטה המופקרת של טראמפ?