סדרת חינוך
סדרת חינוךצילום: צביקה מור

בעוד מספר ימים יקבלו תלמידי בתי הספר בישראל תעודות מחצית א. ביניהם יהיו תלמידים רבים שאובחנו נוירולוגית כסובלים מהפרעת קשב וריכוז, ובהיעדר טיפול מתאים רבים מהם מאכלסים את הקבוצה התת משיגה בבית הספר מבחינה לימודית והתנהגותית.

עבור תלמיד עם הפרעת קשב החיים בבית הספר יכולים להיות בלתי נסבלים. כמעט ואין בתי ספר וכיתות רגילות המותאמים לצרכיו הלימודיים והרגשיים. באופן כללי, תלמיד בכיתה ו עם הפרעת קשב המאופיינת באימפולסיביות והיפראקטיביות, טעם כבר מכל העונשים הנמצאים בסל הבית ספרי הארצי כולל השעיות והזמנת הוריו שוב ושוב.

אנחנו מחנכים את תלמידינו וילדינו ללקיחת אחריות על מעשינו ונשיאה בתוצאות ללא תירוצים ובכיות. פעם אחת כי זו האמת ופעם שניה כי זו אחת הדרכים לגדל אנשים חזקים שלא מוותרים לעצמם בצמתים המורכבים והדורשים של החיים. במה דברים אמורים? באותם כללים ובאותן חובות שהם הורגלו להם או מסוגלים לבצעם בהתאם להתפתחותם האישית, גם אם אינה משקפת את המצופה מבני גילם.

לו היה מדובר בתלמיד חולה דיאליזה, לא הייתי צריך לכתוב את השורות הללו, כיוון שכל המערכת הייתה מתגייסת לטובתו. איננו יכולים לעמוד מנגד, וללכת "לפי הספר" עם תלמיד שסובל כל כך. לא היינו מתחשבנים איתו על כל ההיעדרויות עקב הטיפולים במכון הדיאליזה או על חולשה שהשאירה אותו בבית עוד ועוד. לא היינו רבים איתו על שלא נטל חלק בארגון מסיבת חנוכה או הטיול השנתי. יש לנו ציפיות ברורות בקשר אליו. אנחנו יודעים בדיוק למה הוא מסוגל ומה מעבר לכוחותיו.

אך כשמדובר בתלמיד ADHD כללי המשחק אחרים. גם אחרי כל ההכלה והעלמות העין, שבאמת דורשים מהמורים היקרים והמסורים כוחות רבים, יום הדין מגיע, וביום הדין נותנים הערכה מילולית וציון אלפביתי על ההתנהגות. כשתלמיד כזה עומד לפנינו, אם איננו מבינים את ההפרעה לאשורה, אנחנו בטוח מתבלבלים כיוון שההפרעה שקופה. הילד נראה בריא ורגיל לחלוטין, ואנחנו רואים שבמקומות מסוימים הם מצליח בקלות לגייס את עצמו, להתמקד ולדחות סיפוקים מיידיים. ואם הוא יכול, כנראה שהוא לא מספיק רוצה אז מגיע לו ב בהתנהגות.

נכון. התלמיד לא התנהג כמצופה מתלמיד בכיתה. הוא איחר, נעדר, התפרץ, הסתובב בכיתה בזמן שיעור, חילק כאפות לחבריו, העיף ניירות, לא הוציא ספר ומחברת, לא העתיק מהלוח, התחצף, סירב, יצא מהכיתה ללא אישור, המריד את חבריו, הפריע לחבריו ללמוד, הפריע לשכבה באירוע שכבתי, השליך חפצים, תפס את תפקיד הליצן הכיתתי ועוד ועוד.

לתת לתלמיד מסוג זה א מינוס ודרומה מזה בהתנהגות, ללא שהתלמיד מטופל בהפרעה (תרופתית + אימון או CBT וכדו') וללא שהתלמיד קיבל מענה חינוכי בבית הספר, זה לא פחות מלעשות עוול לתלמיד ולהוריו. האם התלמיד ייקח את עצמו בידיים בגלל שהמורה נתן לו סעיף התנהגותי? אולי. האם הערך העצמי שלו נפגע? – בטוח שכן!

מדוע? תלמיד עם ADHD רואה את העולם אחרת מאתנו. הוא נולד עם ההפרעה ולא מכיר חיים ללא ההפרעה. נכון שהוא רואה את חבריו מתנהגים אחרת, נכון שהוא שומע הערות וצעקות ובמקרה הטוב ציפיות ודרישות, אך הוא לא מכיר את עצמו כמי שיכול להיות מישהו אחר. כמו שלא תדרוש מאדם רגיש לקמח לזרום עם לחם ולקחת אותו בקלות. בנוסף, תלמיד ADHD לא יודע איך להיות מה שהוא לא כרגע. הוא לא יודע את הדרך לשם. וגם אם הוא ידע את הדרך, הוא צריך מישהו שילווה אותו צמוד מידי יום כי כמה מהתסמינים של ADHD הם: חוסר עקביות, דחיינות וקושי להתמקד במטרה שאינה מספקת דיו את ההנאה הרגעית.

ועכשיו עם ב בהתנהגות ללא טיפול מקצועי וללא דרך מפורטת וליווי צמוד, הוא שוב חווה את הכישלון וחוסר התוחלת. זה שוב לא עובד לו למרות שהבטיח לכולם שהפעם ישתדל יותר. ומי אמר שהוא לא מספיק רוצה? מי חוקר את מחשבותיו? אין תלמיד שלא רוצה להצליח לימודית וחברתית. אין תלמיד שלא רוצה להתקדם בחיים. אין תלמיד שלא רוצה להביא הביתה תעודה טובה, ובמיוחד בהתנהגות.

עבור תלמידי ז בחטיבות הביניים, המשמעות של ב בהתנהגות רבה ביותר ועלולה לפגוע בסיכויים להתקבל לישיבה ולתיכון שיבחרו בהם.

אז לפני שאנחנו פוסלים את תלמידי ADHD על "סעיף התנהגותי" נשאל את עצמנו מספר שאלות:

1. האם ערכנו עם התלמיד תיאום ציפיות התנהגותי המבוסס על מסקנות האבחונים שלו? האם היינו בטוחים שהתלמיד יודע מה בדיוק אנחנו רוצים ממנו?

2. האם בנינו התאמות לימודיות ומבניות במערכת השעות של התלמיד בהתאם ליכולותיו? האם התאמנו את ההוראה שלנו לסגנון ולערוצי הלמידה שלו ושל אחרים כמותו?

3. האם בנינו לתלמיד תכנית התנהגותית על מנת להתאימו לדרישות הכיתה? האם עקבנו אחריה במטרה ליצור אצלו הרגלים חיוביים חדשים?

4. האם תכננו מראש ממה אנו מתעלמים ועל מה שמים דגש כדי לא להוריד את ערכו העצמי?

5. האם עמלנו ללא הרף לחזקו בכישוריו השונים?

6. האם נערכנו כיאות ל"ימים שחורים" שלו או שהגבנו אינטואיטיבית ללא חשיבה על התוצאות?

7. האם הרעפנו עליו חום ואהבה? האם אנחנו בטוחים שעשינו הכל כדי שירגיש רצוי ואהוב?

8. האם הנחנו הנחות בקשר ליכולותיו או ששאלנו אותו שאלות מעצימות ומקדמות כגון: "מה יעזור לך?" ; "מה בכל זאת תוכל לעשות?" ; "איך תוכל לעשות טוב יותר בפעם באה?" ; "מה הלמידה שלך ממה שקרה היום?"

9. האם יזמנו קשר רציף עם הוריו במטרה לקדם אותו בחשיבה משותפת? האם היינו מספיק זמינים להוריו כשניסו להשיג אותנו?

10. האם יזמנו ישיבות פדגוגיות עם אנשי המקצוע בבית הספר לסיעור מוחות במטרה לחשוב על פתרונות ונוסחאות הצלחה עבור התלמיד? האם חיפשנו פתרונות בספרות המקצועית ובפורומים הנגישים כל כך לאנשי חינוך המתמודדים עם קשיים כמו שלנו?

הרשימה הזו היא רשימה הכרחית להצלחה של תלמידים אלו בבית הספר. אם לא ביצענו את רובה כמבוגרים וכמחנכים, מה לנו כי נלין על התנהגות הילד?