פינוי עמונה
פינוי עמונהצילום: אלירן אהרון

לבני הנוער הכל כך יקרים. נערים ונערות אדירים

ראינו אתכם ברחובות הקפואים אבל חמים של עמונה, ראינו אתכם בקבוצות הווטס-אפ המיוחדות של המאבק עם האווירה שלא תישכח.

ראינו אתכם בחודשיים האחרונים: כל כך רוצים, כל כך טובים, כל כך מתלהבים, כל כך פועלים, כל כך טהורים.

ראינו את הפוסטים המדהימים שכתבתם אחרי. יש לכם לב כל כך גדול!

אבל הלב חלול עכשיו. הזעם והתסכול על איך שזה נגמר. כל שאר הדברים נראים עכשיו כל כך שטותיים.

ועכשיו מה תעשו? אחרי חוויה כל כך מסעירה לחזור לישיבה/לאולפנה, ואף אחד לא מבין אתכם, ההורים המורים החברים. כולם בשגרה שלהם, אולי הקשיבו לכם עשר דקות אבל אחר כך כבר השתעממו, הם לא מתחילים להבין מה עבר עליכם, ואתם נשארים לבד עם הסערה שאין איפה לשים אותה ועם החור הגדול בלב.

האם יש לי למה לחזור? מישהו יבין אותי בכלל? משהו עדיין שווה בכלל?

מותר לבכות, מותר לישון, מותר להסתגר בחדר, מותר להמציא שיר, מותר לנגן, מותר להתפלל. כדאי בכל זאת לנסות לשתף את מי שלא היה שם. תגלו שיש אנשים שרוצים לשמוע.

אל תישארו לבד! חבר/מורה/הורה/יועץ/פייס/ווצפ-חייב להיות מישהו! והיומן – תמיד ירצה לשמוע-מותר וכדאי!

ואחר כך? אחר כך נקום. ואז כל אחד ואחת מוזמן לשאול את עצמו

אלו כוחות גיליתי בעצמי שלא ידעתי עליהם?

אלו כוחות מדהימים גיליתי בחברים שלי, החברים שחשבתי שהם "סתם"?

איך אני לוקח את הרוח הגדולה הזו שגיליתי שם וגורם לה שהיא לא תלך לאיבוד?

איך אני מכניס ביומיום האפור את הגודל שגיליתי בי?

מה אני יכול לעשות עם הכוחות שגיליתי בעצמי, כדי שלא יקרו שוב דברים מיותרים ורעים ומטופשים כאלה? איך אני לא מוותר, ומתחיל במסע של חשיבה, חיפוש ועשייה –מה אני יכול לעשות כדי שהעם שלי ילך רק לכיוון חיובי ורק יהיה יותר טוב ויותר חזק?

וככה, עם לב שבור חלול אנחנו מסתובבים עם נפש ריקה והכל שבור אבל לא אבוד. אני לא לבד ואני לא גמור. כמו העץ שבגינה שלי בחוץ קופא ממכת קור אבל מתחיל לעשות פרחים בזכות הקור. אנחנו יודעים שעכשיו מתחילים לנבוט בנו הפרחים הכי יפים.

שהאישיות הכי מקסימה שיש לנו שחטפה את הכאפה הכי חזקה בפנים, שהכי קר לה עכשיו, עכשיו מתחילה לפרוח ולצמוח.

הכותב הוא יועץ חינוכי והשתתף בפעילות למען עמונה