בשבע מהדורה דיגיטלית

כל הדרכים מובילות לריבונות

קריסת הסכמי אוסלו ונזקי התוכניות המדיניות של השמאל, הביאו שורה של גורמים בימין לפתח אלטרנטיבה מדינית משלהם: החלת ריבונות

שמעון כהן , ו' בשבט תשע"ז

השרה איילת שקד, יהודית קצובר (במרכז) ונדיה מטר באוהל הריבונות ליד בית ראש הממשלה
השרה איילת שקד, יהודית קצובר (במרכז) ונדיה מטר באוהל הריבונות ליד בית ראש הממשלה
צילום ארכיון: גרשון אלינסון

כאשר החלה ההתפכחות מרעיון אוסלו וראשי הימין בישראל ידעו למנות את תחלואיו במאמרים ובראיונות, נותרה בהם הבהלה לנוכח השאלה שניסח הנשיא המנוח שמעון פרס: "מה האלטרנטיבה?". כזו לא הייתה באמתחתם, פרט לרעיון כללי בדבר זכותנו על הארץ ומחויבותנו להתיישבות.

אל הוואקום הרעיוני-מדיני-הסברתי הזה נכנסו בשנים האחרונות שתי נשים, יהודית קצובר ונדיה מטר, ראשי תנועת 'נשים בירוק'. "אחרי העקירה מגוש קטיף החלטנו שהמאבק לא יכול להיות על עוד גבעה. המאבקים על הגבעות נמשכים שנים, ובזמן הזה הערבים משתלטים בצורה מאסיבית וזוכים מהרשויות ליחס של בעלי הבית. טרקטור ערבי שמבצע עבודות לא חוקיות מתקבל כטבעי בעיני השלטון הישראלי, ואנחנו - נטע זר. בכל עימות משפטי התחשבו בהם. הסתובבנו בתחושת חוסר צדק והבנו שחייבים לטפל בכך ולשנות את הדברים מהשורש".

הימים הראשונים לא היו קלים. רעיון הריבונות שהחלו לגלגל זכה לשלל תארים כ"הזוי", "פנטזיונרי", "מנותק מהמציאות" וכיוצא באלה. הביקורת נשמעה גם מחוגי הימין, שידעו לדקלם את טענת השמאל מאז ימי אוסלו: ריבונות תחייב אותנו לתת אזרחות לשני מיליון וחצי ערבים, שלא רק יהוו איום ביטחוני, אלא גם ישנו את אופייה הדמוגרפי של מדינת ישראל. אם לא תיתנו להם את זכות הבחירה לכנסת, טענו נגדן, ניחשב למדינת אפרטהייד.

בארצות הברית עוקבים אחרי הקמפיין

קצובר ומטר לא התעלמו מהאזהרות ומהטיעונים. הן חברו לשורת מומחים בתחומי ביטחון, דמוגרפיה, משפט בינלאומי, כלכלה ועוד, והחלו במסע הסברתי לאורכה ולרוחבה של הארץ. כנסי ריבונות, משמרות מחאה, שלטי חוצות ופרסומים בתקשורת הפכו לחלק בלתי נפרד מקמפיין הריבונות. הבעיות שהוצגו קיבלו תשובות מגוונות, ובכנסי הריבונות קיבלו המתווים השונים בימה. עוד ועוד חברי כנסת, שרים, אישי ציבור ורבנים חברו לתהליך התודעתי, שהחל נובט ומצמיח בין השאר גם תוצאות פוליטיות. הקריאה לריבונות עולה כעת בכנסת ישראל והופכת לאג'נדה מדינית.

קצובר ומטר גם הוציאו לאור, בעזרת תורמים מהארץ ומחו"ל, את כתב העת 'ריבונות' ובו פורסים מומחים, פוליטיקאים ומדינאים, אישי ציבור ואנשי רוח את משנתם באשר לדרכי יישומו של חזון הריבונות. אל כתב העת, שיוצא לאור בעשרות אלפי עותקים בעברית ובאנגלית, הצטרף באחרונה גם אתר אינטרנט ברוח זו ובשם זה, גם הוא בעברית ובאנגלית. "חשוב לנו להעביר את המסר לכל העולם, פרט לכך שמעצבי דעת קהל, שמשפיעים גם על הפוליטיקה והמדינאות הישראלית, נמצאים מעבר לים. בנוסף לכך, ידוע לנו שמחלקת המדינה האמריקאית עוקבת אחרי הפעילות שלנו", אומרת מטר.

קצובר מדגישה כי "הפעילות ההסברתית שלנו בקמפיין הריבונות לא באה על חשבון או במקום הפעילות בשטח. אנחנו תלמידות של הרב לוינגר זצ"ל, שלימד אותנו את הצורך לפעול בשלושה אפיקים – הסברה ויצירת דעת קהל, היאחזות ממשית בקרקע ופעילות פוליטית. חשוב להדגיש שאנחנו לא לבד. אנחנו נועצות באישים כמו אליקים העצני, בעבר גם עם גאולה כהן, ובראשית הדרך התייעצנו גם עם אורי אליצור ז"ל".

למטר וקצובר חשוב שלא לקחת קרדיט על מיזם הריבונות כולו. "אחרים התחילו לכתוב על זה הרבה לפנינו, כמו אורי אליצור, קרולין גליק ואחרים. אנחנו הפכנו את זה לקמפיין, הקמנו את פורום הריבונות עם יורם אטינגר, ד"ר מוטי קידר, הרבנית שולמית מלמד, איתי אליצור, קרולין גליק, יוסי דגן, ערן בר-טל ואישים נוספים. אנחנו ממשיכות להתייעץ איתם ורואות בהם שותפים לנשיאת הדגל".

הדרכים ליישום חזון הריבונות שונות. "התלבטנו לא מעט במשך שנות הקמפיין אם נכון להציג דרך אחת שאליה יש לנתב את המאמצים, או לאפשר העלאת מגוון דרכים. בחרנו באופציה השנייה, ונראה שזה היה מוצדק. גם אם הדרכים חלוקות לגבי שאלה כזו או אחרת, עדיין כולנו תחת אותה כותרת של ריבונות".

בימים אלה נערכות ההכנות לקראת כנס הריבונות הרביעי, שיתקיים ביום ראשון ט"ז בשבט בשיתוף העיתון 'בשבע'. גם בכנס זה, שבו ישתתפו שרים, חברי כנסת ואישי ציבור, תוצג מניפת הרעיונות לקידום הריבונות. בכנס מתכוונות מטר וקצובר גם להתוות תוכנית שתיתן מענה לאתגרי הריבונות.

עידוד הגירה מרצון

המוכרת מבין תוכניות הריבונות היא תוכניתו של השר בנט, הכוללת בשלב ראשון סיפוח של שטחי C, הכוללים כ‑90 אלף ערבים על כ‑60 אחוזים מהשטח, ובו כל אוכלוסיית מתיישבי יו"ש. ערבים אלו יזכו למעמד אזרחי מלא, אם יחפצו בכך. מספר כזה אינו מהווה איום דמוגרפי על עתידה של ישראל, כך סבור בנט, אשר מדגיש שאין בתוכניתו כדי לבטל את השאיפה לריבונות גם בשאר שטחי יהודה ושומרון, אולם לפי שעה יחיו ערביי שטחי A ו‑B באוטונומיה שמעמדה יתברר בעתיד.

מנגד יש הסבורים כי יש להחיל ריבונות מלאה ומיידית על השטח כולו, תוך פירוק הרשות הפלשתינית ומתן מעמד תושבות לערביי יו"ש. בהמשך, בשלבים, ניתן יהיה לשקול מתן מעמד אזרחות למעוניינים בכך, על פי חוק האזרחות.

תוכנית נוספת היא תוכניתו של ד"ר מרטין שרמן, אשר דוחה את האפשרות להשארת ערביי יו"ש במקומם ביום שלאחר החלת הריבונות. "עם מיעוט מוסלמי של בין 35 ל‑40 אחוזים, שרובו ככולו לא רק שאינו מזדהה עם אופייה היהודי של המדינה אלא מתנגד לו בתוקף, לא ניתן יהיה ליצור כאן חברה קוהרנטית, בטח לא חברה עם אופי יהודי דומיננטי", הוא אומר.

לדבריו "יש להכריז על הקולקטיב הפלשתיני כעל משהו שהוא מכריז על עצמו: אויב בלתי-מתפשר המוקדש להשמדתה של הישות היהודית-ציונית בארץ ישראל, כפי שבא לידי ביטוי במסמכי היסוד של כל הארגונים הפלשתיניים המייצגים. לפיכך, אין לישראל שום חובה – מוסרית, משפטית או מעשית - לקיים את המערך החברתי-כלכלי של קולקטיב עוין המחויב להכחדתה כישות ולפגיעה באזרחיה. נהפוך הוא, יש לה חובה מוסרית לפעול להתמוטטותו כדי למנוע ניסיונות לחסלה ולהרג אזרחיה, שעל הגנתם היא מופקדת".

עיקרי תוכניתו של שרמן כוללים ניתוק ישראלי ממתן שירותים לערביי יו"ש ועידוד הגירה מרצון, תוך מתן מענק ראוי שיהווה תמריץ גם למדינות הקולטות.

פרופ' אריה אלדד, ממשתתפי הכנס הקרוב, שוטח בשיחה עם 'בשבע' את תוכנית הריבונות שלו: "עבר זמנם של התרגילים המשפטיים בנוסח חוק ההסדרה. אפילו אימוץ דו"ח אדמונד לוי לא פותר את כל הסוגיות שלפנינו. צריך לאחוז את השור בקרניו, לומר 'די לכיבוש' ולהחיל ריבונות. לשם כך די בהחלטת ממשלה ואין צורך בחקיקה. בשנת 48' נקבע חוק סדרי השלטון והממשל, ועל פיו ממשלת ישראל יכולה להרחיב בצו את שטחי השיפוט של ישראל על כל שטח שבשליטתה. כך הוחל החוק על באר שבע, נהריה, עכו, הגליל המערבי וכל שטח שלא היה בגבולות החלוקה ונכבש במלחמת השחרור. לא היה צריך חוק לשם כך, אבל אם ירצו בשביל 'הידור מצווה' גם חקיקה, זה אפשרי".

אלדד אינו שולל החלה הדרגתית של הריבונות, ומעריך כי אם תוצע אזרחות לתושבי שטחי C הם לא יקבלו אותה, שכן מעל ראשם תרחף מרגע זה אשמת בגידה במאבק הפלשתיני. לטעמו, ריבונות על ירושלים רבתי כהצעתו של השר ישראל כץ או על שטחי C כהצעת השר בנט, תסתום את הגולל על ניסיון להקים מדינה גם בשאר השטח.

אלדד מאמין כי קרוב היום שבו הפלשתינים השוכנים בירדן, כ‑75 אחוזים מתושבי הממלכה, יתקוממו נגד שלטון המיעוט הבדואי ויחוללו מהפכה שתוביל להקמתה של מדינה פלשתינית על שטחי הממלכה ההאשמית, עובדה שתחליש את הטיעון הפלשתיני נגד ישראל בעיני העולם. עד אז, כאמור, רואה אלדד כיעד את סיכולה המעשי של הקמת מדינה פלשתינית, וזאת נכון לעשות לפחות בסיפוח מדורג ומשמעותי ביו"ש.

אפיק נוסף ליישום חזון הריבונות הוא אפיק האוטונומיות, ועיקרו הוא החלת ריבונות על השטח כולו, ומיד לאחר מכן הקמת אוטונומיה אחת או יותר תחת מטריית גג מדינית וביטחונית של ישראל בשטחי A ו-B. תושבי האוטונומיות הללו יצביעו לפרלמנט מוניציפלי משלהם, בעוד לתושבי אזור C תינתן האפשרות לקבל מעמד תושב - מעמד אזרח בהתאם לתנאי נאמנות מתבקשים או השתייכות לאוטונומיה הסמוכה אליהם.

ריבונות בירושלים רבתי

סגנית שר החוץ, ח"כ ציפי חוטובלי, מלווה את קמפיין הריבונות משנותיו הראשונות. בשיחה עם 'בשבע' היא קובעת כי המהפך התודעתי שחל בשמונה השנים האחרונות בימין הישראלי הוביל לכך ש"בשלו התנאים מבחינת הרצון של העם לקבל הכרעה. כשמדובר בהחלטות מדיניות בסדר גודל כזה חשוב שהעם יעמוד מאחוריהן, ולא רק הממשלה".

כהונתה במשרד החוץ וההיכרות עם הלחצים הבינלאומיים, לא גרמו לחוטובלי לסגת משאיפתה לראות את צעדי הריבונות הראשונים בשנת החמישים לשחרור ירושלים ויהודה ושומרון. לדבריה, את המהלך יש לבצע ב"הדרגה שיש בה היגיון". "ריבונות במעלה אדומים זה קטן מדי ומעט מדי ואין מאחורי זה שום עיקרון. אם אנחנו מחפשים קונצנזוס, אז יש קונצנזוס ישראלי דומה גם על גוש עציון. המהלך הנדרש הוא ריבונות על ירושלים רבתי. לעמדה הזאת שותפים גם חבריי בליכוד. בצעד ראשוני שכזה יש גם אמירה ערכית מול הטענות הפלשתיניות, המתמקדות בלב שהוא ירושלים". תוכנית זו כוללת הקמת מטרופולין ירושלמי הכולל את מעלה אדומים, גוש עציון ואזורים נוספים.

השלב הבא מבחינתה כולל החלת ריבונות על ההתיישבות כולה, מהלך שלטעמה יכול להתבצע כבר בקדנציה הנוכחית. תיאום עם האמריקאים יהיה אמנם רצוי מאוד ויוכל להפוך את המהלך לגדול ומשמעותי הרבה יותר, היא אומרת, אך הדברים תלויים בממשלת ישראל. "העבר מלמד שממשלות ישראל לא תיאמו מהלכי סיפוח דומים עם אף גורם בינלאומי. כך היה בהכרזת ירושלים כבירה, כך בסיפוח מזרח ירושלים וכך בסיפוח הגולן".

תוכניתה של חוטובלי כוללת בתוכה גם מהלכים מאסיביים לעידוד עלייה, חקיקה שתכלול חובת נאמנות ושירות לאומי וצעדים נוספים. "מעולם לא קלטה חברה קבוצה אחרת ששוללת את עצם קיומה", היא אומרת, ושוללת את רעיון אזרוחם של כלל ערביי יו"ש. "אי אפשר להפוך טרוריסטים ותומכי טרור לחלק מאיתנו. אני לא טומנת ראש בחול. שואלים אותי על מתן חופש תנועה, והתשובה היא שהדבר תלוי במידת הסיכון. אם הם יהיו תומכי טרור, ישראל כמדינה מתגוננת תצטרך להמשיך להתגונן".

ומה באשר לשלבי ההמשך? "אני מאמינה שבין הים לירדן צריכה להיות ריבונות ישראלית. אין מקום למדינה פלשתינית, בוודאי בעולם שבו הפלשתינים מפוצלים בין ירדן, יו"ש ועזה. לאחר החלת הריבונות תיפתח סוגיית הפתרון לאוכלוסייה הפלשתינית, שדחתה כל פתרון עד כה. ייתכן שלעת הזאת, יש מקום לשקול פתרון של פדרציה עם ירדן ופתרון שיאפשר לעזה להיות תחת שלטון מצרים". לדבריה, אם המהלך יזכה לרוח גבית אמריקנית, הכוללת תמריצים כלכליים ואחרים למדינות השכנות, סיכוייו גדולים הרבה יותר, בעוד "אם הוא יבוא רק מכיוונה של ישראל, הוא יהיה כמעט חסר סיכוי".

לטעמה של חוטובלי, על ראש הממשלה נתניהו להציג בפני הנשיא האמריקני טראמפ את ההיסטוריה של המגעים המדיניים, ולהוכיח לו את סרבנותם העיקשת של הפלשתינים לכל מתווה של נסיגה ישראלית. "בפני הממשל תונח תוכנית שטוענת שהפלשתינים פשוט לא רוצים מדינה. לאחר הסירוב הפלשתיני העקבי, הגיע הזמן למחשבה אלטרנטיבית".