במנהרה
במנהרהצילום: רדי רובנשטיין

גאונותם של יוצרי ההצגה "במנהרה" היא ביכולת להביא את האבסורד לכדי המציאות. אוסיף ואומר, לא רק את האבסורד אלא את שיא האבסורד. הסיפור מתרחש בין של עמודי תווך.

בתווך האחד שני מחבלי חאמס מול שני לוחמי צה"ל , הלכודים בתוך מנהרה באמצע לחימה ברצועת עזה. זה התווך התת קרקעי.

מעליו, בתווך העליון, ביצירת בימוי ותפאורה מהממת, אולפן טלויזיה המשדר את רצועת הבוקר הטלויזיונית, בנינוחות משעממת וקלילה.

ובין לבין, במעברים מלאי גאונות בימיתית, הסיפור האמיתי, זה המתרחש בתוככי המנהרה.

מחד, קצין צה"ל פצוע, לוחם קרבי עם סיפור משפחתי שמתגלה בתוככי המנהרה ,ומנגד איש חמאס שפעם ידו על העליונה ופעם על התחתונה. הבעיה של כל הנוכחים היא, שכל פתחי המנהרה סתומים ונותר להם לדון בדיאלוג "מי התחיל ראשון"?

וכמובן, כמו בכל שטח מלחמה נמצאת התקשורת. עד כמה נמוך היא מוכנה לרדת (גם לעומק מנהרת תופת?) לא נגלה. אבל התקשורת (שאנחנו בעצם חלק ממנה) היא זו שמנסה לגנוב את ההצגה לעצמה.

כבר כשנכנסים לאולם בתיאטרון גשר, מרגישים את אוירת הצבא.

המשפטים המוקרנים על גבי צגים מהסלנג הצבאי "לכל שבת יש מוצאי שבת" וכד',האוירה האפלולית, קולות הירי והפנסים האדומים הסורקים את הקהל בכעין "צבע אדום", רק מוסיפים נופך נוסף.

התוכן נקי מעניין. לא כולם יסכימו איתו, לא כולם יחתמו על הסיום. הוא נתון להחלטת הקהל.

איזה סיום אתם רוצים? שואלים את הקהל בקלפי מיוחדת בכניסה לאולם. התוצאות מפתיעות.