מה אני עושה פה? לא יודע. טראמפ בבית הלבן
מה אני עושה פה? לא יודע. טראמפ בבית הלבןצילום: Carlos Barria, רויטרס

מודה ומתוודה, אני לא באמת יודע מה טראמפ אמר לנתניהו בשיחה ששניהם קיימו בארבע עיניים.

אין לי מושג אם הוא אמר לו: "ביבי, יש לך אור ירוק לעשות מה שאתה רוצה כל עוד אתה לא מתקשר אליי כשאצלנו זה אמצע הלילה", או שהוא הישיר מבט ואמר לו: "תשכח מה שאמרתי לפני הבחירות, דברים שרואים מכאן לא רואים משם, ווטאבר", או שהם רק עישנו סיגרים ושתו שמפניה ורודה בחדר הסגלגל של הבית הלבן ולא גילו לאף אחד שאין כלום כי לא היה כלום.

באמת שאין לי מושג מה טראמפ אמר, אבל אני חושב שאני יודע מה הוא חשב. "למה, למען השם", הרהר מן הסתם הנשיא הטרי, "למה אני צריך לפגוש את כל העולם ואשתו במקום לשבת על הגג של המגדל שלי ולצלוף גרעינים על עוברים ושבים? מה שווה לי שאני הנשיא של המעצמה החזקה בעולם אם אני לא יכול לעשות עסקים עם האיש הזה בגלל שלי יש קונגרס על הראש ולו יושבת משטרה על הזנב? ריבון העולמים, למה אני לא נשיא רוסיה?!"

אני חושב שאף אחד, כולל טראמפ עצמו, עוד לא לגמרי מבין למה הוא החליט להתמודד על הנשיאות במקום להמשיך לעשות כסף. אומרים שהכול התחיל מבדיחה אכזרית שהנשיא אובמה סיפר על חשבונו, מה שגרם לטראמפ לספור עד אחת ולהוריד מהאינטרנט טופסי התמודדות של המפלגה הרפובליקנית. אחר כך כבר היה מאוחר להתחרט, ומכיוון שהוא אמר שהוא אף פעם לא מפסיד – לא הייתה לו ברירה והוא ניצח.

ובעשרים בינואר הוא נכנס לחדר הסגלגל, הצטלם, צייץ משהו בטוויטר ופנה לכיוון היציאה.

"אדוני הנשיא, לאן?", שאלו אותו יועציו.

"הביתה", השיב מן הסתם הדונלד, "משעמם פה".

"אבל אדוני הנשיא", אמרו היועצים, "עכשיו זה הבית שלך".

"הבית שלי הרבה יותר מפואר מהחורבה הזאת", הוא רטן, "ותפסיקו לקרוא לי 'אדוני הנשיא'".

"אבל אדוני הנשיא", נבוכו היועצים, "יש המון עבודה..."

"הולי מולי!", נהם הנשיא, "אתם רוצים להגיד לי שאני אשכרה צריך לנהל את הביזנס הכושל הזה?!"

מאז הוא טובע בערימות של מסמכים, משוחח בטלפון עם אנשים שהוא לא סובל, בורר מילים, נאבק עם שופטים, והעוזרים שלו קושרים לו את הידיים בכל פעם שבא לו לצייץ משהו בטוויטר. ומה שהכי נורא, אין לו זמן לצבוע את השיער.

במקום זה הוא יושב בדיונים ארוכים, מתאפק לא לפהק, ושואל את עצמו בשביל מה הוא היה צריך את זה. מילא אילו הוא היה יכול להדפיס דולרים חדשים ובמקום "In go‑d we trust" לכתוב עליהם "In go-d we Trump", אבל אפילו זה אסור לו. עד מתי נובמבר 16?!

יש חדש תחת השמש

מה אמר נתניהו לטראמפ אני גם כן לא יודע, אבל יש לי תחושה שאני יודע מה עבר לו בראש. שבוע לפני הפגישה יצא נתניהו לנגב חומוס יחד עם שר האוצר כחלון, כדי לציין, כמו שנתניהו אמר, "שנה כלכלית נפלאה". ושיתביישו להם כל מיני מוציאי לשונות רעות שטוענים שנתניהו מנסה לברוח מתדמית הנהנתן המנותק, ולכן הוא הלך לאכול במסעדה עממית יחד עם השר כחלון שהוא מזרחי, ולכן עממי על הכיפאק. וזה גם ממש לא קשור לכל מיני ספקולציות לגבי חבירה אפשרית של כחלון ליאיר לפיד, שהוא אשכנזי מתנשא ולכן ברור שכחלון יעדיף את נתניהו שהוא גם עממי וגם עם שורשים ספרדיים.

אז כל הסיפור הוא חגיגת שנה כלכלית מצוינת ותו לא. זה שבמקרה היו שם מצלמות, זה שנתניהו נאם בפניהן על התענוג שבפגישה עם העם, זה שהדוברים שלו העלו את זה אחרי דקה לפייסבוק ולכל עיתון אפשרי, זה ממש לא היה מתוכנן. מה, אסור לראש ממשלה עממי לצאת לצהריים עם שר אוצר עממי, שנכנס למסעדה ומתאפק לא לשאול "כמה", כדי שלא יענו לו "שבע"?

ואז, בצורה עממית לחלוטין נתניהו יצא לשבת ברחוב, ביקש טורקי עם הל (די, נו, הוא לא התכוון לשלוח את ארדואן לגיהינום), והמצלמה קלטה אותו יושב על כיסא מתקפל, מנסה להביט מעבר למאבטחים הלחוצים המקיפים אותו וממלמל בעיניים עייפות שאין, אין כמו לשבת בחוץ ביום שמש ירושלמי.

כי אתה יכול לדלג בין לונדון לוושינגטון, להיפגש עם שועי עולם בטרקלינים הכי מפוארים, לאכול ולשתות את המעדנים הכי יקרים, אבל בסופו של דבר מה שעובר לך בראש זה זיכרון עמום ועממי של שמש חורפית מלטפת בזמן שאתה סגור בין ארבעה קירות משוריינים עם נשיא ארצות הברית, שגם הוא, כנראה, חושב על אותו הדבר.

***אחד פלוס אחד***

הבן הגדול שלי התארס.

עוד לא סיימנו את ההכנות לבר מצווה, וכבר מתחילים להכין חתונה. וכמו הבר מצווה, גם זה נפל עלינו בהפתעה גמורה. הרי מי היה יכול לדמיין ש‑13 שנה בדיוק אחרי שילד נולד, פתאום, בהפתעה גמורה, נחגוג לו בר מצווה? ומי היה יכול לשער שאחיו הגדול יחליט פתאום להתחתן, אחרי שנתיים ומשהו שהוא והחברה המקסימה שלו יחד? ומילא אם הוא היה מעדכן מראש. זאת אומרת הוא עדכן, מראש, כמה פעמים. אבל זה עדיין לא אומר שהפנמתי.

עוד לא התחלנו להניח תפילין, וכבר צריך להתרגל למושגים חדשים כמו חופה, טבעת, דירה, מחותנים... רק אתמול הייתי בעצמי בר מצווה – איזה בר מצווה, החלב עדיין לא יבש על שפתותיי הנדהמות – והנה אני יושב לפגישת היכרות עם המחותנים החדשים. ולא משנה שהם גרים שני רחובות ממני ואני מכיר אותם כמעט עשרים שנה.

אה, כן. ועוד לא התחלנו לנקות לפסח.

וזה לא שאני מתבכיין. אני לא סובל אנשים שמקטרים על דברים טובים שקורים להם, ועוד כותבים על זה בעיתון. אז אני לא מתבכיין. למה העין שלי רטובה? סתם, גשם. של התרגשות.

עכשיו תסלחו לי, אני שוב צריך ללכת לחפש אולם. נראה לי שנלך על משהו סולידי, עממי, כזה שנותן לכל אורח להרגיש שהוא לכל הפחות ראש ממשלה. מישהו יודע כמה עולה מנה בבית הלבן?

לתגובות: [email protected]