בחירתו של יחיא סנוואר לעמוד בראש חמאס עזה, התפקיד השני בחשיבותו בארגון, מעידה על קיצוניות האנשים מן השורה בארגון, אבל ספק אם יש בה להשפיע על מדיניות הארגון בעתיד הקרוב.
מדיניות זו מאופיינת בראש ובראשונה ברצון לשמר את הסטטוס-קוו החדש מאז מבצע עופרת יצוקה - הימנעות טוטאלית מירי רקטות, למרות סירוב ישראל להיענות לתביעותיו של חמאס בעת המבצע, כמו הקמת נמל בעזה. סנוואר לא יוכל לשנות את המציאות המרה של ארגון מוחלש, שלמד על בשרו בשלושה סבבים מרים את מגבלות הכוח ואת מגבלות מקורותיו הכספיים לניהול חייהם של יותר ממיליון וחצי תושבים.
בחירתו של סנוור גם לא תשנה כהוא זה את קיומה של סביבה גאו-אסטרטגית עוינת לארגון שהתהוותה במפתיע בשש השנים האחרונות, החל מהמרד הסוני נגד המשטר העלאווי בסוריה שהעיק על יחסיו הטובים עם איראן וסוריה, העוינות של משטרים ערביים סוניים כמו סעודיה ורוב מדינות המפרץ לארגון, וכלה בעוינות משטרו של נשיא מצרים אל-סיסי. מצרים תמשיך במצור שהיא הטילה על עזה כל עוד שהמדינה האסלאמית תמשיך לאיים על שליטתה בסיני, הטרור ימשך להטיל מורא בערי מצרים והאחים המוסלמים ימשיכו להיתפס כאיום שלטוני.
ואם ישראל מודאגת מהיבחרותו, על אחת כמה וכמה ראשי הרשות הפלשתינית מודאגים. יש לשער ששיתוף הפעולה הביטחוני ההדוק בין ישראל לרשות נגד אויבן המשותף, חמאס, ילך ויתהדק לנוכח עליית מעמדו של סנוואר.
מה שבחירתו של סנוואר כן ממחישה הוא הנחישות של הארגון להמשיך להתחמש ולהתאמן לבאות. אבל גם בהקשר זה הארגון בבעיה. הבחירה מעידה על מוטיבציה, אלא שבמבחן היכולות ישראל יוצאת כשידה על העליונה. השאלה אם נצטרך סבב לחימה נוסף כדי ללמד גם את סנוואר עובדה זו.
פרופ' הלל פריש
חוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת לעניינים אסטרטגיים