בשבע מהדורה דיגיטלית

אתגרים לקראת ריבונות

כדי שאפשר יהיה להחיל ריבונות ביו"ש, עלינו להוכיח קודם כול שאנחנו מסוגלים להשליט חוק וסדר במגזר הערבי בישראל

עמיאל אונגר , כ' בשבט תשע"ז | עודכן: 02:13

מעוניינים לחיות תחת ריבונות ישראלית. מנהיגים ערבים מיו"ש בכנס הריבונות
מעוניינים לחיות תחת ריבונות ישראלית. מנהיגים ערבים מיו"ש בכנס הריבונות
צילום: ישראל ברדוגו

תודה ל'בשבע' שגיבה את עבודתן של נשות החיל יהודית קצובר ונדיה מטר בארגון כנס הריבונות.

בעיתוי שבו נפלו, כנס הריבונות בתחילת השבוע וכנס ירושלים ביומיים שלאחריו חידשו למעשה מסורת ותיקה של "צאתכם לשלום" שנהגנו לערוך לראש ממשלה שיוצא לוושינגטון.

רק שהפעם ותיקי האירועים מהסוג הזה זכו לתנאים משופרים: במקום להיטלטל לכיכר רבין בתל אביב התכנסנו למלון בירושלים, כאשר החנייה הייתה מעבר לרחוב ולא בגני יהושע. המרצים והנואמים אפילו ראו לנגדם את השעון הדיגיטלי ההולך ואוזל, ונאלצו להסתפק בזמן שנקצב להם.

מסמר הערב של כנס הריבונות היה נוכחותם של שייחים ערבים אשר הביעו את משאלתם לחיות תחת ריבונות ישראלית. הופעתם, יחד עם הרצאתו המרתקת של הרב אבי גיסר מעפרה, הוכיחו בעליל מי כאן הליברל ומי הגזען בשאלת יחסינו עם הערבים. הרב גיסר מוכן לשבת ביחד כל בני אברהם, יצחק וישמעאל, וסבור שעם הכרזת הריבונות יישמעו קולות אחרים מצד הערבים, לאחר שתוסר עננת הספק לגבי כוונותיה של ישראל.

הרב גיסר התפלמס ברהיטות עם תומכי ההתנתקות, המבקשים באנוכיותם להתעלם מהג'ונגל שמסביבם כאשר הם חיים לבדד בווילה שלהם - שזו לדידו תמצית האשליה של הלבנים בדרום אפריקה.

ובכל זאת, הרתיעה בשמאל מפתרון שיכלול אחריות על אוכלוסייה ערבית גדולה אינה נובעת מגזענות גרידא. היא נובעת גם מהתבטלות ואפילו משנאה עצמית. מי אנחנו, שואל השמאל, שנכפה על הערבים את השלטון הישראלי על כל מגרעותיו ופגמיו? ומנגד, כל ערבי שיהיה מוכן להכיר בריבונות ישראלית שכזאת הוא בהכרח משת"פ, ואינו ראוי אפילו להגנה. התפיסה הזאת דחפה את השמאל לחפש ערבים "אותנטיים" לסגור איתם עסקה: פעם זה היה אש"ף, והיום ח"כ חיים ילין ממפלגת יש עתיד חותר לעסקה עם החמאס, שעדיף על דאע"ש וארגונים סלפים ברצועה. לאחר הבחירות בחמאס ומינוי יחיא ינוואר מהזרוע הצבאית, ילין וחבריו זוכים למנהיגות עוד יותר "אותנטית".

אבל גם בימין קיים חוסר ביטחון ביכולתנו להרים את כפפת החלת הריבונות, שחלקו הגדול נובע מהניסיון הלא מוצלח בישראל הריבונית. כאשר נכנס המפכ"ל רוני אלשיך לתפקידו, הוא הצהיר על כוונתו להנכיח את המשטרה במגזר הערבי, ולשנות את המצב שישנם מקומות שהמשטרה אינה נכנסת אליהם או מתנזרת מנוכחות בולטת בהם. אנחנו עדיין מתקשים לראות את השינוי.

במגזר הערבי בישראל מי שמתבטאים בזכות השלטון הישראלי נתונים לאיומים, וקשה למצוא כהן דת מוסלמי שיהיה מוכן, למשל, להשתתף בטקס קבורת חייל צה"ל מוסלמי. לכן מקננת בימין הישראלי תחושת "על הראשונים אנו מצטערים", ומה לנו להוסיף עליהם.

אם מדינות מסודרות כמו גרמניה מצטערות שלקחו על עצמן משימה גדולה מדי בקליטת מיליונים, והתחושה היא אובדן שליטה, על רשויות החוק בישראל להוכיח שאנחנו בנויים למשימת ההכלה של ערביי יו"ש.

התקדים של בגין

ככל שמתפוגגת האופוריה אצלנו ביחס לנשיא טראמפ, כך עולה רמת הציפיות בשמאל, עד שהאנשים החושבים שואלים את עצמם: מה יקרה אם טראמפ יכפה הסכם - האם נאתרג אותו? עורך 'הארץ', אלוף בן, כותב בסיפוק שנתניהו דווקא נחלש מבחירתו של טראמפ, היות שתחת אובמה נתניהו תמרן בין נשיא דמוקרטי לרוב רפובליקני בקונגרס, ולכן אובמה היסס לכפות את מדיניותו על ישראל.

זהו ניתוח מעניין, אבל לא תואם את העובדות. ראשית כול, בנושאי מדיניות חוץ אובמה ידע לכפות את רצונו על הקונגרס – כך היה בנושא איראן וכך גם בקובה. אנו ניצלנו מהסכם כפוי בסייעתא דשמיא ובזכות הסרבנות הפלשתינית, כפי שקרה גם בימי קמפ דיוויד אצל קלינטון. אובמה עודד את הסרבנות הזאת על ידי עוינותו לישראל, שעודדה את שלטונות רמאללה לחשוב שביכולתם לסחוט ויתורים נוספים.

אבל אפשר להסכים עם אלוף בן שנתניהו נחלש בעקבות החקירות והתחושה של בחירות בפתח שהן חוללו. השאלה היא מי ינצל את החולשה הזאת. בן סבור שהשמאל ירוויח.

כאשר עמנואל שילה סקר בבהירות בכנס הריבונות את החלטתו של מנחם בגין להחיל את החוק הישראלי על רמת הגולן, הוא מנה שרשרת של לקחים כגון מהירות התהליך, בחירת נושא שבקונצנזוס ונכונות לעימות מול האמריקנים. נושא אחד הוא השמיט: חולשתו של בגין בתוך בסיס התמיכה שלו. לאחר שהביא את הסכם קמפ דיוויד, כולל החרבת ימית והסכמה לאוטונומיה שנתפסה כפרוזדור למדינה פלשתינית, גברה האכזבה בימין וקמה תנועת התחייה. הצעד החשוב שלו בגולן נועד לשדר: נותרתי נאמן לתפיסות שהביאוני לשלטון. אפשר וצריך לכפות על נתניהו המוחלש הצהרת אמונים מעשית דומה.

תיקון: בין המחוקקים לשופטים

בטור הקודם השתמע מדבריי שהמאבק נגד האימפריאליזם השיפוטי מתנהל על בסיס צר מדי של שמאל מול ימין, ואינו מבליט את הפרת האיזון בין הרשויות שנגרם כתוצאה מאותו אימפריאליזם. אפשר היה להסיק מהטור שח"כ מוטי יוגב הוא חלק מאסכולת ה"שלוף" ומיחזור תגובות הזעם שמגיעות לאחר פסיקה בבג"ץ. הועמדתי על טעותי, ולמדתי שח"כ יוגב ותנועת 'דרך חיים' פועלים במתווה שהצעתי, ומקדמים חקיקה תוך גיוס אישים שאינם מזוהים דווקא עם המאבק למען יהודה ושומרון. הם שותפים לדעה שיש לגלגל אחורה את המהפכה החוקתית של אהרון ברק, על ידי ביטול סמכותה של הרשות השופטת לפסול חוקים שעברו בכנסת.

אם אכן הכנסת תחזיר לעצמה את מעמדה זה יגרום לקורת רוח, אולם הבעיה העיקרית נותרה השילוב הקטלני בין ביקורת שיפוטית לשיטת מינוי השופטים. חייבים להעמיד בפני הרשות השופטת את הבחירה מה חשוב לה יותר: שיטת מינוי השופטים, או הסמכות לביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת. עליה לוותר על אחת מהשתיים.

לו הייתי במקומם של השופטים הייתי מוותר על שיטת המינויים, היות ששופט לאחר שהתמנה הוא עצמאי לחלוטין ובהחלט עשוי לאכזב את מי שמינה אותו, כפי שאירע לא פעם בהיסטוריה של ארצות הברית. הצעת חוק יסוד: השפיטה (תיקון - ביקורת שיפוטית על חקיקה) התשע"ז‑2017, שהגישו חברי הכנסת מוטי יוגב, יהודה גליק, ישראל אייכלר ודוד ביטן, היא בהחלט צעד שיקרב אותנו להכרעה כזאת.