צירוף נדיר של ספרא וסייפא

פרופ' אריה אלדד מספר על הקשר בין אביו לבין מנהיג המחתרת שנרצח, ומתייחס להנצחתו בעיקר בחוגי הציונות הדתית.

שמעון כהן , כ"ד בשבט תשע"ז

יאיר שטרן
יאיר שטרן
צילום: ארכיון



טוען....

מחר (שלישי) הוא יום כ"ה בשבט, היום בו ימלאו 75 שנים להרצחו של אברהם יאיר שטרן, מנהיג הלח"י שנרצח בידי אנשי הבולשת הבריטית לאחר שלכדו אותו בדירתם של משה וטובה סבוראי בשכונת פלורנטין שבתל אביב וכפתו אותו. היה זה ביום כ"ה בשבט תש"ב.

לאחר הרצח מונו שלושה מראשי הלח"י להחליף את יאיר – נתן ילין מור, יצחק שמיר ('מיכאל') וישראל אלדד. ביומן ערוץ 7 שוחחנו על דמותו של יאיר עם בנו של ישראל אלדד, הפרופ' אריה אלדד.

"מגיל צעיר הייתי מגיע עם אבא בכל שנה לבית הקברות נחלת יצחק שבתל אביב ומשתאה נוכח הקהל שהגיע לעלות לקבר. בשנים הראשונות היו עשרות רבות של אנשי לח"י, ועם השנים, כשאלה נאספו לבית עולמם, התופעה המדהימה היא שיש רק יותר ויותר משתתפים באזכרות. לא רק הדור השני והשלישי ללח"י, אלא צעירים רבים, בעיקר מהציונות הדתית, שדמותו מאירה את תפיסת עולמם".

ממשיך אלדד ומתאר את תחושתו לנוכח המעגלים המתרחבים של צעירים המגיעים לחלוק כבוד ליאיר ופועלו: "זו תופעה מעניינת והיא נדירה. לא רואים אותה בגיבורים אחרים של צה"ל והמחתרות. אצל האחרים אם לא שולחים גדוד של חיילי צה"ל לטקס האזכרה יהיה קשה למצוא מניין בעלייה לקבר...".

באשר לעובדה אותה ציין שדווקא צעירים בני הציונות הדתית הם הגודשים את טקסי הזיכרון ליאיר, העריך אלדד כי "אולי זה הצירוף הנדיר של ספרא וסייפא, אינטלקטואל, משורר, הומניסט ומנהיג מחתרת רדיקאלית מאוד שלא ויתרה על המלחמה כשגופים אחרים הכריזו על שביתת נשק והחליטו שכל עוד יש מלחמה בגרמניה הם לא יילחמו בבריטים. זו דמות מאוד מיוחדת, וגם העובדה שהאיש מת בגיל צעיר יחסית ואולי לא הספיק להתלכלך בפוליטיקה של מה שקרה לאחר מכן, השאירה אותו נקי ובהיר מאוד ומאיר למרחקי הזמן".

האם כל זאת, נשאל אלדד, לא אמור היה לחרוט בתודעת כלל צעירי ישראל את דמותו כמנהיג מופת, ולא רק את בני הציונות הדתית? "כשהחינוך הוא על ברכי ה'אנטי גיבור', בדור האחרון מדברים על 'עזבו את הטוב למות בעד ארצנו', 'אנחנו יותר ציניים ומפוכחים, רוצים לחיות ולא למות', 'אין דבר שכדאי למות בעדו', כאשר זה החינוך וכשהחינוך שם את הפרט ולא את הכלל במרכז, אז נוער חילוני שלא מתחנך על הקרבה ועל חשיבות הכלל, אין להם גישה להתקרב ולהעריץ דמויות כאלה שהקריבו את חייהם לטובת כלל המדינה".

בשיחה עמו חוזר פרופ' אלדד למאבק שאותו ניהל כתלמיד בגימנסיה הרצליה לאחר שגילה ששמו של יאיר נעדר מלוח ההנצחה של בוגרי הגימנסיה שנפלו במערכות ישראל. אלדד אינו זוכר אם היה אז כבר תלמיד תיכון או עדיין בחטיבת הביניים, אך העדר שמו של יאיר קומם אותו ויחד עם אביו המנוח פנה להנהלת הגימנסיה בדרישה לציין את שמו של יאיר על הלוח.

"היו אלה השנים שבהן לוי אשכול התיר סוף סוף להעלות את עצמות ז'בוטינסקי. עד אז המחתרות נחשבו לפורשים והיו נרדפים ומנודים. אני רואה עכשיו לנגד עיניי את אותיות הנחושת על הלוח. כמה שמחתי לראות שהוסיפו את שמו של יאיר", הוא אומר ומציין כי בהנהלת הגימנסיה איש לא טרח אפילו להסביר לו ולאביו מדוע החליטו להדיר את שמו של המנהיג שנרצח מלוח ההנצחה.

את ההתמודדות עם הרדיפה הנידוי והחרם של בוגרי המחתרת הכיר פרופ' אלדד מגיל צעיר. "מגיל צעיר מאוד הייתי מודע לקשיים של אבא שלי לקבל עבודה. שמענו ממנו על כך שבן גוריון הורה לפטר אותו מעבודתו כמורה בתיכון בעקבות דבריו בעיתון 'סולם' שאותו הוא הוציא לאור, והבג"ץ שהוא הגיש נגד בן גוריון וזכה בו , הבג"ץ הראשון של אדם פרטי נגד ראש ממשלת ישראל וגם זכה בו. האווירה בבית הייתה שיש בית אב ויש את מפא"י ששולטת במדינה ולא ממש אוהבת אותו".

במרוצת השנים הלכה וכהתה ההתנגדות לעמדותיו של אלדד האב. "זו לא הייתה נקודה אחת שבה הדברים השתנו והוכרז שהוא יכול לבוא בקהל ישראל, אלא בהדרגה. בשנות השישים הוא קיבל טור קבוע בעיתון 'הבוקר' – לראשונה עיתון שאינו עיתון של בוגרי הלח"י, אחר כך משרת הוראה בטכניון ואחר כך טורים ב'מעריב' 'ידיעות' ו'הארץ', ולאחר מכן הוא זכה לקונצנזוס ופרסים שלא עברו ללא מחאה של חוגי השמאל, ובהדרגה הוא זכה לחיבוק משדרות נרחבות של עם ישראל".

דבריו אלה על הדרה והחרמה מזכירים את ההתקוממות משמאל נגד הצבתה לפני כשנתיים של תערוכת אמני דרום הר חברון באוניברסיטת תל אביב. אלדד מזכיר שאכן תופעות שכאלה קיימות אך הן הולכות ומצטמצמות יחד עם הטריטוריות בהן עדיין שולט השמאל בהוויה הישראלית.

"התופעה עדיין קיימת בחוגים ספורים שבהם השמאל שולט, בוודאי בהרבה מאוד תחומי אמנות לסוגיה השונים וחלקים ניכרים מהאקדמיה, בעיקר במדעי הרוח והחברה, ששם ההדרה היא לא רק למתנחלים אלא גם לציונים, אדם שהוא ציוני יתקשה להתקבל לעבודה בחוג כזה או אחר באוניברסיטת תל אביב או באוניברסיטת בן גוריון, אבל המסגרות הללו הולכות ומצטמצמות.

"השמאל מאבד טריטוריות ומאבד לגיטימיות, ובעוד עשר או עשרים שנה הם יהיו הנרדפים והמנודים והם שיצטרכו להסתיר את שייכותם הפוליטית ואת תפיסת עולמם. זה יקרה כריאקציה", מחדד אלדד ומזכיר ריאקציה דומה שהתרחשה בעשורים האחרונים: "ראה את השנאה שהתפתחה לקיבוצים, שפעם היו היסוד המכונן של ההתיישבות העובדת והצינות החלוצית, ואחר כך אמרו להם שהם גזלנים ולא משלמים מיסים וגונבי אדמות מערבים, גונבי אדמות מדינה וכו'. התיקון בה דרך דמוניזציה של התנועה הקיבוצית. זה יכול לקרוא גם לשמאל בתחומי האמנות והמשפט".

לקראת תום הדברים התבקש פרופ' אלדד להיזכר בסיפור אישי שאותו שמע אביו על דמותו של יאיר שטרן. "הוא סיפר על כמה פגישות", אומר אלדד ומתאר את הציור שנחרט בראשו מאותן שיחות עם אביו, ציורו של יאיר הנרדף והנודד, "ציור של אדם בודד שישן עם מזוודה שבה מיטה מתקפלת וישן בחדרי מדרגות כי אין לו איפה למצוא מחסה. זו הייתה תמונה שנחרטה בדמיונו של ילד צעיר.

"אבי גם סיפר לי שמיד כשהצטרף למחתרת, כמעט מיד עם רידתו מהאניה ב-41', הוא נפגש עם אנשי לח"י – עם יאיר הוא נפגש עוד קודם לכן, בפולין – הוא נפגש עם יאיר להערכת מצב, ויאיר מפקיד בידיו את 18 עיקרי התחיה של לח"י שאותם הוא כתב בבהירות ותמציתיות כמעט פיוטית והוא נותן לו אותם כדי לכתוב פירוש והרחבה".

"המחברת שבה כתב אבא את הפרשנות שלו לעיקרי התחייה, המחברת השחורה ההיא נמצאת עדיין בידיי. לימים היא הפכה לחומר לימוד והדרכה בלח"י, עליה התחנכו דורות של לוחמים. יאיר עצמו, כך אמר לי אבא, לא סמך את ידיו על הפרשנות הזו ואמר שזה חסידי ונלהב מדי. לא נעשה במחברת הזו שימוש בימי חייו של יאיר אלא בצורה אחרת של מאמרים בעיתונות המחתרת".

ועל אף ההסתייגות הזו לא מצא יאיר לנכון לכתוב פרשנות משלו לעיקרי התחייה, "הוא היה עסוק ראשו ורובו במלחמה, בניסיון לגבש את עשרות הלוחמים שהיו נרדפים מאוד ותמונותיהם התפרסמו על הקירות ופרסים הוכרזו על ראשיהם, להשיג להם כספים ונשק ולארגן אותם לתאים לוחמים, עד נפילתו".