לפני כחודשיים וחצי נאם נשיא בית המשפט העליון לשעבר ואבי "המהפכה החוקתית", פרופ' אהרון ברק, בכנס של העמותה למשפט ציבורי, שנערך במלון קטן בזכרון יעקב.
ברק, שבדרך כלל ידוע כאדם נעים הליכות, הגיע לכנס ככל הנראה במצב רוח לא חיובי במיוחד, על רקע האיום שכבר הוסר באותה שעה מעל הפרק, לחוקק חוק שיבטל את "חוק סער" המעניק זכות ווטו לשופטים על המינויים לבית המשפט העליון.
הכעס, ואולי גם הגיל המתקדם, ככל הנראה השפיעו על ברק, אחרת קשה להבין כיצד הוא לא התבייש להוציא את המשפטים הבאים מפיו: "צריך להבין שבית המשפט העליון הוא משפחה אחת, גם אם יש דעות שונות. טובתה של המדינה היא שיהיה בית משפט קוהרנטי, שהיחסים בו יהיו כמו במשפחה, עם כל חילוקי הדעות. אי אפשר להכניס למערכת הזו מישהו שאיננו חלק מהמשפחה".
אתם הבנתם את זה? בית המשפט העליון של מדינת ישראל הוא "משפחה". לא המוסד המשפטי העליון של מדינת ישראל השייך לכל אזרחי ישראל. "משפחה" שככל משפחה, מן הסתם, רק חבריה בוחרים את מי לצרף לשורותיהם. אם זה לא עצוב זה היה מצחיק.
ואם חשבתם שזה נעצר אצל ברק - טעות בידכם. מתברר שאסתר חיות, מי שעשויה בסבירות גבוהה להתמנות לנשיאת בית המשפט העליון הבאה, על פי שיטת ה"סניוריטי", מבינה את הדברים באותה צורה. אחרת קשה להבין כיצד יצא מפיה אותו משפט שצוטט בשמה לפיה השופט יוסף אלרון, מועמד לשכת עורכי הדין והשר משה כחלון, "לא קורץ מהחומר המתאים לשופט בבית המשפט העליון". מי את השופטת חיות שתחליטי מאיזה חומר יש לקרוץ שופטים של בית המשפט העליון?
לכן, בחירתו של השופט אלרון לבית המשפט העליון היא בשורה החורגת בהרבה מעבר לשאלה עד כמה הוא שופט שמרן, וככל הנראה עמדותיו שמרניות למדי. הבחירה מבטאת שבירה מבורכת של "עקרון המשפחה". בית המשפט העליון איננו משפחה. בית המשפט העליון שייך לכל אזרחי ישראל.
העובדה ששלושה מבין ארבעת שופטי בית המשפט העליון החדשים לא נחשבים לבני טיפוחיהם הבולטים של שופטי הקבוצה האקטיביסטית בעליון היא בשורה משמחת נוספת, שבהחלט נותנת מקום להאמין שהבחירה תחזק את האגף השמרני בבית המשפט העליון.
כעת נותר רק לקוות שהשופטים ששרת המשפטים שקד עמלה כה רבות על בחירתם יחד עם חבריה לוועדה, חברי הכנסת רוברט אילטוב ונורית קורן, יביאו כאן בשורה מרעננת וחדשה לבית המשפט העליון.