ספין רודף ספין. שמענו שנתניהו יתקשה לכבד את ההסכם שחתם עם תושבי עמונה, וכעבור יומיים שמענו מראש הסגל של נתניהו, יואב הורביץ, שראש הממשלה אינו חוזר בו מן ההסכם.
נפתלי בנט ואיילת שקד בטוחים שנתניהו יעמוד בהסכם, ולעומתם עמית סגל טוען שההסכם כתוב על הקרח. אפשר להשתגע.
ברור שההיגיינה הפוליטית מחייבת את קיום ההסכם, ואפילו אם נניח שישנם שיקולים מדיניים להפר אותו. זהו מבחן אמינות בסיסי לממשלה. אם תיכשל בו, היא תרחיב את הסדקים הקיימים בה. ולא מדובר בהקמת התנחלויות חדשות. עמונה, כאשר תיבנה ותיכונן באתר שייבחר, לא תהיה יישוב חדש, אלא יישוב חלופי לזה שנהרס בעורלת לב שיפוטית. יש להדגיש זאת. אי אפשר לשחק עם התושבים רק כדי לקבע בתודעה שהגענו להישג של הקמת יישוב חדש לאחר עשרים וחמש שנה.
כמו כן אסור לאמץ את הטקטיקה של אויבינו ולפרסם תמונות עם השילוט "מחנה פליטים עמונה". ההיגיון של הערבים היה ונותר שחייבים להשאיר אנשים להירקב במחנות פליטים, אחרת הנושא שלהם יישכח. התוצאות של הגישה הזאת ידועות והרסניות.
עד אשר יגיעו אל המנוחה והנחלה, מפוני עמונה חייבים להתגורר בתנאים סבירים, בלי שהמאבק על קיום ההסכם יאבד מדחיפותו. על המדינה, שהרסה את בתיהם על פי גחמה משפטית, רובצת האחריות לדאוג לדיור זמני באזור הולם שישמר את לכידות קהילת עמונה.
מעניין לעניין באותו עניין: גם המאסר שנגזר על אלאור אזריה הוא תוצאה של התרפסות המערכת המשפטית בפני ארגוני ורוחות השמאל. גזר הדין של שמונה עשר חודשי מאסר, וכן דעת המיעוט, כאילו נועדו לשדר למשפחת אזריה מסר זהה משני כיוונים: מצד אחד - למה לכם ללכת לערעור, כאשר עם התנהגות טובה ואולי חנינה, לאחר חצי שנה הסיפור כבר מאחוריכם. מאידך, דעת המיעוט המחמירה נועדה להציג את המקל: אם תלכו על ערעור, דעת המיעוט עשויה להפוך לדעת הרוב, והשהייה בכלא הצבאי תהיה יותר ממושכת.
משפחת אזריה זכאית לקבל בעניין הערעור כל החלטה שתבחר, בלי שמישהו יפצה פה. חובתנו היא לדאוג לכך שהחנינה תגיע, ושצה"ל יפיק את הלקחים לגבי חובתו להעניק גיבוי ללוחמיו, במיוחד במצבים מורכבים ועדינים.
נטל ההוכחה על פייגלין
כשפתחתי את הטלוויזיה במוצאי שבת, הופתעתי לראות את רינה מצליח מספקת עשר דקות שידור ליו"ר מפלגת 'זהות', משה פייגלין. להוציא את הקטע שבו הביע פייגלין התנגדות נמרצת לפתרון שתי המדינות, מצליח הייתה שיא הנינוחות והאדיבות, כאילו ראיינה אישיות ציבורית מהשמאל. היא הרשתה לאורחה להציג מצע שכלל את הפרדת הדת מהמדינה וכן את הפרטת מערכת החינוך. למדנו גם שחברי המפלגה המונים אלפים יבחרו את המועמדים בפריימריז של 'זהות', ואז כל אזרחי ישראל מוזמנים לדרג אותם בבחירות פנימיות הפתוחות לכולם.
בכל הסוגיות דיבר משה פייגלין בטון בטוח. רק לשאלת מצליח לגבי מספר המנדטים שבהם תזכה 'זהות' הגיב פייגלין בהיסוס, בהשמיעו את הכלל הידוע שמיום שחרב בית המקדש הנבואה ניתנה לשוטים. אבל פה התגלתה אולי הסיבה לנדיבותה של מצליח: פייגלין מסרב להיות משוטי הנבואה, אבל כבר מייעדים לו את תפקיד האידיוט השימושי, כמי שיוריד לטמיון אלפי מצביעים לאומיים.
למרות יומרתו של פייגלין שביתו יהיה בית לכל מצביעי ישראל, 'זהות' תשאב את כוחה בעיקר מהמחנה הלאומי, ולכן פייגלין חייב לנהוג באחריות. כמו כל אדם, משה פייגלין רשאי לנסות את כוחו בשוק הפוליטי. אבל כמי שמשך רבים וטובים אחרי 'מנהיגות יהודית' בליכוד ואז הפך אותם למיותמים כאשר התאכזב מהרעיון, עליו נטל ההוכחה שבכוחו לדלג מעל אחוז החסימה הגבוה.
שמחתי לראות את פייגלין בכנסת, וכאב לי סילוקו מרשימת הליכוד, לכן לא הייתי רוצה שייזכר כמו אפרים סנה או הרב אמנון יצחק, שסונוורו על ידי אופטימיות מופרזת לגבי כוחם הפוליטי הריאלי.
אם במרקל נפלה שלהבת
למי שסומך בליכוד על דברי הרהב של נתניהו שהוא ינהיג את המדינה עוד שנים רבות, מומלץ להעיף מבט על המתרחש בגרמניה. שם, לראשונה מזה עשור, עברה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית את המפלגה הדמו-נוצרית של הקנצלרית אנגלה מרקל. ריח מהפך עולה באוויר.
לפני חודש הכריזה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שמועמדה לתפקיד הקנצלר יהיה מרטין שולץ, מי שכיהן כיו"ר הפרלמנט האירופי. המפלגה עלתה בסקרים ב‑12 אחוזים. זהו אותו שולץ שנאם בכנסת בפברואר 2014, ולצד דברי שבח לישראל טען שבעוד הישראלים צורכים 77 ליטר מים ליום, הפלשתינים נאלצים להסתפק ב‑17 ליטר. בתגובה נטשו הח"כים של הבית היהודי את האולם (שולץ דאג לאחר מכן לסייג שלא עלה בידו לבדוק את הנתונים המדויקים). מה שחייב להדאיג את מרקל יותר ממצב המפלגה בסקרים, הוא נחיתותה האישית המפתיעה בסקרים שמציבים אותה ראש בראש מול שולץ. שם הפיגור שלה יותר ניכר, ומשתלב עם הממצאים בסקרים אחרים לפיהם הגרמנים רוצים להחליף קנצלר, למרות שבו-זמנית רוב ברור מרוצה מתפקודה של הקנצלרית מרקל; המשיבים פשוט משוועים לקנצלר חדש.
לכאורה אפשר לתלות את הידרדרות מצבה של מרקל בהחלטתה האומללה לפתוח את שערי גרמניה לרווחה בפני גלי הפליטים מהמזרח התיכון. החלטה זו אמנם הביאה לעליית מפלגת האלטרנטיבה למען גרמניה, אשר עוקפת את הדמו-נוצרים מימין, אבל לא הייתה אמורה לשרת את הסוציאל-דמוקרטים, אשר חצויים בשאלת ההגירה עד כדי כך ששולץ מנסה לחמוק מהתייחסות לנושא.
נתניהו יכול רק לחלום על אחוזי ההערכה שבהם זוכה מרקל. אף אחד גם לא יעניק לו את כינוי החיבה "אמא" שהגרמנים הרעיפו על מרקל. סגנון חייה בלתי מנקר עיניים, ולא דבק בה מעולם אבק של שחיתות. לנתניהו נותר רק יתרון אחד על מרקל – השמאל הישראלי. הבוחר הגרמני יכול לסמוך גם על הסוציאל-דמוקרטים, אבל אחרי אוסלו וההתנתקות הרוב הישראלי עדיין מפחד מהעברת השלטון לשמאל. ואפילו זו אינה סיבה שמצדיקה או מבטיחה את נצחיות שלטונו של נתניהו.