בשבע מהדורה דיגיטלית

עדי ארבל: מימוש מגושם לרעיון גדול

מפלגת 'זהות' בראשות פייגלין – בשורה חדשה או בזבוז קולות של הימין?

נעמה בן-חיים , ד' באדר תשע"ז

עדי ארבל
עדי ארבל
צילום: הלל מאיר, סוכנות תצפית

אני מעריך מאוד את משנתו הרעיונית של משה פייגלין.

עלוני 'לכתחילה' שפרסם בשנות ה‑90 סיפקו לי חומרי קריאה מרתקים בערבי שבת וסייעו לי לצלוח לא מעט דרשות מרתקות פחות. למעשה, אני חב חלק גדול מתפיסת עולמי למשה פייגלין והגותו המקורית.

אלא שחזון לחוד ומציאות לחוד. הגם שאני מסכים עם רוב תפיסותיו, אני חלוק עמוקות עמו על הדרכים הפוליטיות שבהן הוא בוחר לממשן. אצל פייגלין מתקיים פער אדיר בין מחשבתו המקורית ובין האופן המגושם שבו הוא מתרגם אותה לעשייה פוליטית.

במאמר מונומנטלי מתאר אחד העם את ההבדלים התהומיים בין שני סוגי מנהיגות יהודית: הנביא והכהן. בעוד "כל חפצו ועמלו של הנביא הוא להגשים את הרעיון בשלמותו בכל חזיונות החיים", הכהן "כורת ברית עם המציאות" כדי לשפרה ולו במעט.

אם להשתמש בשפתו של אחד העם, משה פייגלין הוא נביא שמתעקש להיות כהן. קצרה היריעה מלתאר ולנתח את מסכת כישלונותיו הפוליטיים, בוודאי ביחס למאמצים והמשאבים הרבים שהשקיע בקידום רעיונותיו. הכישלון בולט עוד יותר אם משווים את הישגיו לדמויות אחרות במערכת הפוליטית שבחרו לפעול בדרכים דומות לשלו (דוגמת השר חיים כץ) או ברוח רעיונותיו (דוגמת השר נפתלי בנט). קחו לעצמכם דקה לנסות ולהיזכר בחוק משמעותי שפייגלין הוביל. עכשיו תנו לי לחסוך לכם את הדקה הזאת. התשובה היא אפס.

השאלה לגבי ריצתו של פייגלין לא צריכה להיות האם מדובר בבזבוז קולות של הימין, מכיוון שהתשובה היא פשוטה. גם אם נניח שפייגלין יעבור את אחוז החסימה (והסיכוי שיצליח בכך הוא אפסי), תרומתו בכנסת תהיה שולית ותהווה בזבוז קולות משווע.

נכון היה עושה משה פייגלין אם היה מוצא לעצמו את הפלטפורמה הראויה להיות אחד מנביאי הדור. אלא שנדמה כי אישיותו המגלומנית (חקרתי ולא מצאתי הסבר אחר) מסיטה אותו מהדרך שבה היה ראוי שיקדם את חזונו מעורר ההשראה למנהיגות יהודית.

עדי ארבל

מנהל הפרויקטים של המכון לאסטרטגיה ציונית