ההרס בעפרה השבוע
ההרס בעפרה השבועצילום: הדס פרוש, פלאש 90

לפני כחודש, בתוך סערת הימים ההזויים של פינוי עמונה, פרסם בני היקר טור שבו תיאר את אשר עבר עליו תחת ידיהם של שוטרי משטרת ישראל בשעת הגירוש והחרבת בית הכנסת מעל ההר הטוב הזה (מהרה ייבנה, בעז"ה).

יום למחרת קיבלתי שיחת טלפון מדהימה מידיד מקצועי, פרופ' לחקר החלל, שמאלן צמרת, תל אביבי מובהק, ובקולו שמעתי דמעות: "שמע, אני מקנא בכם. אני מפגין בבילעין ונעלין, בעד עובדים זרים ועוד ערכים למיניהם. הבן שלי אף פעם לא חשב להצטרף אליי כמובן, אפילו לא הצעתי לו, הוא מבלה בזמן הזה בפאבים ובמועדונים. איך הצלחתם לגדל נוער נפלא כזה?! אני לא מסכים עם שום צעד שאתם עושים, אבל אני לא יכול לא להצדיע לכם". השיחה התארכה עוד ועוד, אבל את העיקר הוא אמר כבר במשפט הראשון - הם מקנאים.

ולכן הם הורסים. מי שמקנא הורס, לא בונה. וזה עצוב, בשבילם, אבל גם בשבילנו. אבל זה גם מייצב אותנו במקום הנכון – בראש מורם, בידיעה שאנחנו העתיד, שהתהליך בלתי הפיך, שארץ ישראל נבנית ותיבנה, וכנגד כל בית שהם יהרסו נבנה עשרות ומאות. עם נוער נפלא, עם ציבור איכותי וערכי, שמוכן למסור את נפשו וגופו, להיות מוכה תחת אלות ידי ברזל של אנשים אטומים, אי אפשר להפסיד. גם אם מדי פעם מפסידים בקרב כזה או אחר, ננצח במערכה.

מי שנשבר, גם מחריב

הייתי השבוע בעפרה. ראיתי את העיניים הבורקות של הנערים והנערות, ראיתי את הנחישות של בניי ובתי, ראיתי את העתיד. ובכיתי, ושאלתי את עצמי, באווירת פורים הקרב ובא: "א‑לי א‑לי, למה עזבתני?!", ומישהי לידי בכתה בכאב על צער השכינה, ואז אמרתי לה – אכן, השכינה בוכה, על בניה ובנותיה הרחוקים ממנה, מחללי שבתות ואוכלי נבלות, מפרי דבר ה', מלכו של עולם. זהו צער השכינה האמיתי, והרס הבתים הוא רק סימפטום של ציבור שלא מבין בכלל מהי זכותנו האלוקית על הארץ הזאת. הוא גם לא יבין, גם אם נלך מדלת לדלת, ונסביר להם יפה. זה לא יעזור. כל עוד לא נחזיר אותם אל ה' יתברך, שום דבר לא יעזור.

מה חשבנו לעצמנו? שזה יוכל להחזיק מעמד? שמאה שנות מלחמה עם הנוכרי אשר בקרבנו לא ישברו אותם? איך אפשר לא להישבר כשאין גב של תורה ואמונה מאחור? איך לא הבנו שבלי לקשר אותם אל נותן התורה ובורא העולם, לא נצליח לקשר אותם אל ארץ ישראל?

הגה"ק ר' יישכר שלמה טייכטל זצ"ל הי"ד, בעל 'אם הבנים שמחה', דרש את הפסוק בתהלים (פרק סט בסופו) "כי אלוקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה וישבו שם וירשוה. וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה", כך: בתחילה ינחלו את הארץ זרע עבדיו, אלו אשר כבר אינם עבדיו אך אבותיהם היו עבדיו (האבות המייסדים של המפעל הציוני כאן בארץ לפני מאה שנים ויותר); אך אחר כך, רק אוהבי שמו ישכנו בה. השאר יברחו ממנה, אל המילקי בברלין או אל שאר טומאות ארץ העמים, או פשוט יחריבו אותה מבפנים.

עמדתי שם מול הבתים ובכיתי. וקיבלתי על עצמי – אני עושה ככל יכולתי כדי להכניס לפחות עשרה יהודים מתוקים אל תחת כנפי השכינה! כל אחד יכול, האמינו לי. קבלו זאת על עצמכם, שמחו את השכינה הבוכה ומנעו את הפינוי הבא. לא חוק ההסדרה לבדו יושיענו, אלא רק הסדרת מערכת היחסים של עם ישראל עם אלוקי ישראל.

ובבניין עפרה ועמונה ננוחם.