חינוך לצניעות – חלק ב'

הורים רבים מתמודדים עם לבוש לא צנוע של בנותיהם, ולא מבינים לאן נעלם ההרגל רב השנים שהרגילו אותן. פרק ב' בסוגיה המסעירה.

צביקה מור , כ"א באדר תשע"ז

סדרת חינוך
סדרת חינוך
צילום: צביקה מור

בפינתנו הקודמת ראינו שהצניעות איננה מתחילה באורך השרוול והחצאית אלא בהשקפת העולם של האדם.

הלבוש יכול להיות רק ביטוי למה שקיים בנפש וגם זה לא תמיד כי הבגד יכול לבגוד. ייתכן אדם שייראה עניו בהילוכו ובלבושו, אך בתוכו הוא מלא בגאווה ארסית ומסוכנת ביותר כדברי המסילת ישרים במידת הנקיות בפירוטו את הענווה לסוגיה.

הצניעות היא היכולת לראות את המוסתר והמוצנע בכל דבר. אם זה בדברי תורה – את עומקם וסברתם, אם זה מול אדם – את צלם אלוקים שבו, אם זה בעניין חברתי – את מה שמסתתר מאחורי המילים, הדעות ושפת הגוף ואם זה ביחס לגוף – את הנשמה שהיא העיקר. הצניעות היא דרך חיים. זו התרגלות לעסוק בנשמה של כל דבר ולא להתבלבל מהעטיפה. היהדות כולה היא צניעות בהיותה בנויה על היסוד של "א-ל מסתתר" בכל דבר. הצניעות בלבוש היא רק ביטוי אחד של מידת הצניעות, ואפילו רק ביטוי אחד של צניעות הגוף, שהרי העיסוק המוגזם בגוף – גם בחדרי חדרים – גם הוא חוסר צניעות.

כמו בכל עניין חינוכי, תחילה יש את שלב ההפעלה ואחר כך את שלב החינוך עצמו. שני המושגים הללו רחוקים מאד אחד מהשני אך לא ניתן להגיע לחינוך בלי שעברנו קודם בתחנת ההפעלה.

מהם חינוך והפעלה? אנו מפעילים את ילדינו לצחצוח שיניים מידי בוקר וערב מגיל צעיר מאד, בלי שיבינו את משמעות היגיינת הפה. איננו מחכים לגיל מאוחר יותר עד "שיתחברו" לצחצוח השיניים כי אז הם יתקשו לקנות את ההרגל (וגם אנחנו נתקשה לשלם את טיפולי השיניים). לאחר שגדלו, והם יכולים להבין את משמעות היגיינת הגוף והפה, נסביר להם את הדברים לאמיתתם.

גם בחינוך למצוות עלינו לעבור תחילה בתחנת "ההפעלה". אנו מרגילים את הילדים למעשים ולפעולות של המצוות מגיל שהם מסוגלים לבצע אותם, למרות שאינם מסוגלים להבין עדיין מהי מצוה ואת ערך המצווה הקונקרטית. בשלב זה מספיק להם ש"השם ציווה" ו"כתוב בתורה". כך יקנו את ההרגלים הנכונים ובהמשך ניכנס יותר לחינוך שבו נסביר להם לפי רמתם ויכולת קליטתם, ובגיל מאוחר יותר יחפשו בעצמם תשובות שישביעו את רעבונם הרוחני.

החינוך לצניעות מתבצע גם כן בשלבים של הפעלה וחינוך. נרגיל את ילדינו מגיל צעיר מאד למעשים שמבטאים צניעות ועם הזמן הם יקשרו את המילה "צניעות" למה שהרגלנו אותם בהקשר שלה. למשל, נרגיל את הילד הקטנטן לא לצאת מהאמבטיה כשאינו מכוסה, לא להתפאר בכישרונותיו על חבריו ואת הילדה החמודה להתלבש כבת ישראל כבר מקטנותה. נרגיל את ילדינו להסתפקות במועט, לא נתמכר למותגים בבגדים, במכוניות או בשכונת מגורים. כך למשל, הם יתרגלו לצניעות הגוף והעשייה.

הורים רבים מתמודדים עם לבוש לא צנוע של בנותיהם, ולא מבינים לאן נעלם ההרגל רב השנים שהרגילו אותן. אם העיקרון של הצניעות נטוע חזק בלב, הבת יכולה להחזיק מעמד מול לחץ חברתי או למרוד במוסכמות בדרך אחרת. ייתכן גם שבעניין הלבוש הבת אינה מתנהגת בצניעות אך מידת הצניעות מופיעה אצלה בביטויים רבים אחרים.

מה שבטוח הוא שעלינו כהורים ומחנכים לדאוג לעלות רמה בחינוך לצניעות ביחד עם הגיל של הילדים והתלמידים ולעבור ליותר ויותר חינוך במקום הפעלה. להמשיך לדבר באותה שפה ועם אותם דגשים על הנושא בגיל 15 כמו בגיל 6 זה לא לעניין.

ביקורתיות ועוקצנות בנושא הצניעות זה במקרה הטוב הפעלה ולא חינוך. מה שבטוח הוא שבאופן זה השיח מתרוקן מתוכנו העמוק, הקשר בין המחנך לחניך מצטמצם והחניך עלול להרגיש הרגשה כללית של "אני לא בסדר" במיוחד אם הביקורתיות רבה.

להתמקד בהתנהגות החיצונית של ילדינו ותלמידינו זה פספוס גדול בחינוך לצניעות. אנחנו בעצם מראים להם שהעיקר הוא מה שעשית ולא מה שהתכוונת. מיקוד יתר בלבוש של הבנות במטרה לחנך לצניעות, הופך את הצניעות ממידה בנפש והשקפת עולם לצורת התנהגות ונורמה חברתית, הוא בעצם הופך את הצניעות לעניין חיצוני – ההיפך הגמור ממה שהיא באמת.

לדבר על צניעות כמידה בנפש והשקפת עולם עם נגזרות רבות בהתנהגות, ולא להתנהג כך ביום יום – זו דוגמה מאלפת לחינוך לחוסר צניעות, כי את עיקר החינוך קולט החניך מההתנהגות הטבעית והיומיומית של מחנכיו ולא מהשיעורים והשיחות. על התלמיד לראות את הצניעות בחיי מחנכיו בצורה מוחשית כחלק ממהלך החיים הטבעי. הצורה בה ההורה או המחנך מתלבש, סגנון השיח שלו, האופן בו הוא מתייחס לאנשים סביבו – הם המורים הגדולים באמת של הילד והתלמיד בנושא הצניעות.

לע"נ הרב ישי שלמה בר-לב זצ"ל, ר"מ בישיבת ההסדר קריית שמונה שנסתלק לישיבה של מעלה לאחר ייסורים קשים.






לרשימת כל האולפנות לבנות