הרב מלמד והרב טאו הבוקר
הרב מלמד והרב טאו הבוקרצילום: ידידיה פרימן

רבנים ותלמידים עלו הבוקר (שישי) לקברו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ''ל במלאת 35 שנה לפטירתו.

בין הרבנים שהגיעו - הרב זלמן ברוך מלמד, ראש ישיבת בית אל והרב צבי טאו, ראש ישיבת הר המור.

הרב צבי יהודה (הרצי"ה) היה ראש ישיבת מרכז הרב וממנהיגי הציונות הדתית, בנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, וממובילי ההתיישבות ביש"ע והמאבק נגד פינוי ישובים והחזרת שטחים.

בכ"ו בשבט התרפ"ב כשהיה כבן 31, נישא בוורשה לחוה לאה, בתו של הרב יהודה לייב הוטנר. לאחר 22 שנות נישואים ללא ילדים, נפטרה ממחלה, מאז לאורך קרוב לארבעים שנה חי הרב צבי יהודה בגפו.

לאחר מלחמת יום הכיפורים, החל הרצי"ה לקרוא ולפעול להקמת התיישבות יהודית בכל מרחבי ארץ ישראל ששוחררו במלחמת ששת הימים. ביוזמתו הוקמה תנועת "גוש אמונים", והוא שימש מנהגיה הרוחני.

יחד עם תלמידיו פעל והקים את גרעיני ההתיישבות הראשונים בסבסטיה, באלון מורה ועוד. הוא נקט קו הנהגה נוקשה כנגד נסיונות להחליש את הפעילות. כשהחלו להישמע קולות על נסיגה והזזת הישובים, יצא במאבק עיקש כנגד תכניות אלו.

הוא פרסם כרוזים ומכתבים בנושאים אלו, ושלח את תלמידיו לפעול למניעת עקירת הישובים. גם כשהולחט על החזרת חצי האי סיני לחם בתוקף, על אף גילו המתקדם ומחלתו, כנגד הנסיגה.

בשנותיו האחרונות חלה במחלת רגליים קשה, במהלה נקטעה רגלו. הוא נפטר בחג הפורים, י"ד באדר תשמ"ב, ונטמן לצד אביו בחלקת הנביאים שבבית הקברות בהר הזיתים.

בספר שיצא בהוצאת המכון תורני של 'אור עציון' הובאה דמותו הייחודית של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל דרך הנהגותיו בקודש והליכותיו עם יחידים וציבור.

כך למשל מתאר בספר הרב חיים דרוקמן, "נזדמן לי להיווכח פעמים רבות בבקיאותו העצומה של ר' צבי יהודה, שכה טרח להצניעה. היתה תקופה שעזרתי בהכנת דברים של מרן הראי"ה לדפוס, למשל כרך ג' של אגרות הראי"ה. הרב צבי יהודה היה מקריא את האגרות, ואני הקלדתי אותן במכונת הכתיבה הישנה. באגרות יש ריבוי של הערות ומקורות, והרצי"ה היה אומר תוך כדי קריאה את המקורות לכל משפט. הוא ממש הפליא אותי; זה שפע אצלו, בלא כל מאמץ וללא כל אמצעי עזר, היה מציין את המקורות - זה בגמרא זו, זה בירושלמי, זה במדרש, זה בזוהר - עם כל הדיוקים".

הרב חיים שטיינר סיפר בספר, "כשבא תלמיד להתייעץ עימו, היה מסוגל לשוחח עימו שעות ארוכות. לעיתים היו ממתינים בחוץ רבנים חשובים, או שהגיע זמן השיעור, אך הרב המשיך לשוחח עם התלמיד, מרוכז רק בו, שומע אותו בסבלנות והיה כל כולו שלו. רק כשסיים שיחתו עימו, התחיל את השיעור. והתלמיד כשיצא מלפניו - היה שונה משנכנס".

הרבנית חנה טאו הוסיפה "פעם באתי לשאלו שאלה. השיחה התארכה, דפיקות נשמעו בדלת, אך הרב היה מרוכז כל כולו והאריך בשיחה. חשתי לא בנוח שמעבר למפתן החדר ישנם הממתינים לסיום שיחתנו, אך הרב, כשהיה מרוכז בדבר, היה נתון בו כל כולו. ואמר לי: כשאני משוחח עם אדם, אני עסוק רק בו, ולבי פנוי מכל דבר אחר".

ראש ישיבת בית אל הרב זלמן מלמד סיפר בספר, "הרב אהב אותנו מאוד, השפעתו עלינו הייתה עצומה, ואנחנו הערצנו אותו! עם זאת הוא היה גבוה מאוד מעלינו ברוח ואף בגיל. כ

שהגעתי לישיבה, הייתי כבן שבע עשרה והרב מעל לגיל שישים, לכן נוצרה גם תחושת מרחק. בתקופה הראשונה להיותי בישיבה, היינו בקבוצתנו מספר תלמידים מצומצם. תלמידי הישיבה המבוגרים יותר היו חבורה בפני עצמה, ובתקופה הראשונה לא היה קשר חזק איתם. לא היו לי אז חברים, וחויתי הרגשה חזקה של בדידות.

סיפרתי את תחושותי לרב צבי יהודה, אמרתי לו: קשה לי להיות כאן, ואני לא יודע מה לעשות, אני אוהב מאוד ללמוד, אוהב את הישיבה, ואוהב את הרב, אך אין לי חברים, ואי אפשר בלי זה. אמר לי הרב צבי יהודה: מה הבעיה? אנחנו נהיה חברים. אני אספר לך את שמעיק עלי, אתה תספר לי את שמעיק עליך, ואנחנו נהיה חברים. הרב אמר לי זאת בטבעיות ובחום רב, כך שחרף פער הגילים העצום, הדבר הרגיעני, ומאוד שימח את ליבי".