אורנית ובנה גואל
אורנית ובנה גואלצילום: עצמי

נער צעיר ונמרץ קם מוקדם בבוקר, מכין חביתות, כריכים עם שוקולד וחמאת בוטנים, מעיר את אימא, מזרז את אחותו ועולה להסעה המובילה לבית הספר. לא, זו לא משאלה. זו מציאות. ולא היה פשוט להגיע אליה.

לפני שנה, כמו כולם, חיפשנו מקום לימודים לבננו שעמד לסיים את כיתה ח' בחטיבה האזורית הסמוכה לבית שלנו. כמו כולם, אולי קצת יותר מדי כמו כולם, עברנו על רשימות הישיבות, עשינו סינון, חשבנו מה הכי נוח, מה הכי מתאים.

גואל, הבן היקר שלי, סינן מידי פעם בשקט: אבל אני בכלל לא רוצה ללכת לישיבה. בתגובה כמובן שעניתי לו, איזה שטויות, אז לאן תלך? איפה תלמד?

ממשיכים לחשוב. אז אתה רוצה ליד הבית? רוצה פנימייה מלאה? אני רוצה ללמוד בתיכון. מה פתאום? תיסע לירושלים כל יום? ומה אתה חושב, שבתיכון לא לומדים? אני חייבת להדגיש שהייתי בטוחה שניהלנו על זה דיון ושהקשבתי לו.

אז באיזו ישיבה אתה רוצה ללמוד? בסופו של דבר הוחלט ללכת לישיבה שממש פה ליד הבית. שמחתי ממש. גם ישיבה. גם קרוב לבית. מושלם. גם גואל היה נראה שלם בהחלטתו.

ופה התחיל שיעור גדול באומנות ההקשבה. כבר ביום הראשון ללימודים גואל אמר לי, אני לא רוצה להיות פה. לא טוב פה. כמובן מיד הרגעתי: כל ההתחלות קשות. קצת סבלנות והכול מסתדר.

ביום שלישי חוזרים הביתה. קיבלתי הביתה נער עייף, מותש ומיואש. אני לא רוצה ללמוד שם. שוב חזרתי על המנטרות המוכרות. סבלנות. התחלה. מתרגלים.

עוד שבוע ועוד שבוע עובר. בשיחה עם הר"מ באחד הבקרים הבנתי שזה שהבן שלי הגיע אתמול בערב הביתה זה ממש לא באישור ואפילו לא בידיעה. בבוקר פשוט התגלה שבחור אחד, ואפילו שניים, חסרים. עוד כמה דקות של שיחה הובילו לתובנה שהבריחה הקטנה הזו ממש לא הבעיה שלנו כרגע.

טוב. לא מוותרים כל כך בקלות. הוחלט על ישיבה משותפת עם גואל, ההורים המודאגים, ראש הישיבה, המחנך, ועוד מטובי המוחות של הישיבה. דנו יחד ובדקנו מה מפריע לו ואיך אפשר לעזור.

עוד שבוע ועוד שבוע עובר, גואל היקר מבלה בעיקר בחדרו בישיבה. בבית הוא מסביר שוב ושוב שהוא לא רוצה ללמוד שם. שזה לא מתאים לו. שהוא לא יכול. אני בעיקר הצלחתי לשמוע שלא בא לו ללמוד. טוב. זה לא חדש. תלמד בכל זאת. לימודים אף פעם לא היו אהבת חייו. מכיתה א', פעם בשבועיים, הוא היה אומר לי שהיום הוא לא הולך. שללמוד כל יום זה קשה.

טלפון מפתיע באחד הבקרים. אמא יש עוד ישיבה שאני רוצה לבדוק. תקבעי לי ריאיון. שיחת הטלפון הגיעה לאחר שיחה עם הר"מ שלו שפנה אליו בכנות ואמר לו, "גואל, לא טוב לך פה. אני מציע לך לחפש לך מקום אחר. מקום שיהיה לך טוב בו". הר"מ הזה ככל הנראה היה הראשון ששמע וגם הקשיב.

אני ידועה כאמא שהופכת עולמות. בצהרי אותו יום היינו בראיון באותה ישיבה. ישיבה חדשה וקטנה. אמרתי לעצמי, טוב, אולי כאן. אולי בכל זאת.

לאחר שבועיים בישיבה החדשה בהם גואל רומז לי מידי פעם שזה לא זה, זה לא משהו. לא מה שהוא חשב. ואני כרגיל – סבלנות. ועוד הבהרה חשובה – זה לא יעזור כמה בתי ספר תעבור, אתה צריך ללמוד. בכל בתי הספר לומדים.

עוד שיחת טלפון מפתיעה, הפעם מראש הישיבה. הוא שאל אותי כמה שאלות שמהם ניסה לברר מה הבן שלי רוצה. הוא דתי? הוא רוצה ללמוד בישיבה?

תגובתי הנדהמת הייתה – מה זאת אומרת מה הוא רוצה? הוא בן 14!

הרב מיד פתח בהסבר מרשים שנפתח במילים: "אין דבר כזה הוא בן 14". דקות ארוכות של שיחה על הנוער בימינו והסבר מקיף על כך שחובת ההוכחה עלינו. שהנוער היקר בוחר בנו כל יום מחדש ואנחנו צריכים לדאוג שזה יקרה.

ואז בערב, הקשבה ראשונה שלי.

מה אתה רוצה?

אני רוצה ללמוד בתיכון.

למה לא אמרת?

בטח שאמרתי! אבל אתם לא מקשיבים.

הנה. אנחנו פה. אנחנו מקשיבים.

באותו ערב גם החלטתי להפסיק להתייעץ עם כל העולם כפי שעשיתי עד אותו רגע. פשוט להיות. להקשיב. לבן שלי. לבעלי. לעצמי. מה טוב לו. מה טוב לנו.

ביום למחרת הבן שלי התחיל ללמוד בתיכון...

לא. זה לא היה פשוט לי בכלל. הוא לומד בתיכון משותף – תיכון כאן בכפר אדומים – תיכון בו לומדים ילדים חילונים ודתיים, בנים ובנות.

למה דווקא שם? חיפשנו מקום איכותי ולא רחוק מדי, והיום אפשר להגיד שאכן מצאנו.

כשבעלי היקר רפי אמר שהוא מכיר מקום ממש טוב בשבילו והציע את הרעיון הזה, כמובן שאמרתי שאי אפשר ושזה לא נראה לי. על הקטע של בנים ובנות אני יכולה להתגבר, אבל הרעיון של השיתוף הרתיע אותי מאוד. אין לי בעיה עם חילונים ואין לי בעיה בכלל עם דתיים, אבל כל הקטע של השיתוף נראה לי כמו איזו בדיחה. רפי לא וויתר והבהיר לי שמי שהולך ללמוד שם זה לא אני. זה גואל ושהתיכון צריך להתאים לו ולא לי.

הקשבה שניה שלי. הסכמתי לנסות והתרשמתי מאוד בשיחה עם המנהלת. לאחר מכן גם חקרתי את נושא החינוך המשותף יותר לעומק וגיליתי שלמרות שחשבתי שמדובר באיזושהי פשרה שאנשים עושים משהו פרווה, מתברר שזה לא כך בכלל. זה מלא באידיאלים ובמחשבה עמוקה איך חיים יחד (ועל כך כנראה בפוסט נפרד).

אז היום אני יכולה לומר לכל ההורים שמחפשים עבור בניהם או בנותיהם מקום לימודים לשנה הבאה, תקשיבו. תבררו מה הילד הפרטי שלכם רוצה. לא מה מקובל. מה קרוב לבית. מה מתיישב לכם מעולה עם הלחץ החברתי ואיך שאתם רוצים להיראות – אלא מה מתאים לילד שלכם. איפה יהיה לו הכי טוב בעולם.

אם תשאלו היום את הבן שלי נו, איך בתיכון? אתה נהנה? הוא יענה לכם – נהנה? זה בית ספר... אבל אם תשאלו אותו טוב לך? הוא יגיד כן! טוב לי! זה אחלה מקום!

הטור פורסם לראשונה בבלוג "מתנחלות ברשת"