באיזה צבע תהיה הכומתה? בני"שים במהלך השירות
באיזה צבע תהיה הכומתה? בני"שים במהלך השירותצילום אילוסטרציה: יעקב נעמי, פלאש 90

את א' פגשתי לא מזמן, לא משנה איפה ומתי וגם לא שהשם שלו בכלל מתחיל באות אחרת, לא משנה עכשיו איזו.

א' לומד בשיעור ב' בישיבת הסדר אי שם בארץ (לא אגלה לכם פרטים מזהים, תפסיקו להיות נודניקים), וממש עכשיו הוא מתחיל את פרק השירות המעשי בצה"ל. בקיצור, א' הוא מה שמכונה "בני"ש", או "בייניש", או "רק לא דורית בייניש".

"נו", שאלתי, כמו שקשישים כמוני אוהבים לשאול את הצעירים, "איפה תהיה בצבא?"

"אני עדיין לא יודע", הוא אמר.

"איפה אתה רוצה להיות?", התעניינתי.

"איפה שיצטרכו אותי", ענה א' בענווה אופיינית. כי בני"שים, כידוע, הם צעירים חדורי מוטיבציה שרוצים לשרת את מדינת ישראל ואת עם ישראל על פי תורת ישראל בכל מקום, זמן ודרך שיבקשו מהם. א', לדוגמה, מוכן ללכת לכל מקום שישלחו אותו. עדיף סיירות, אבל גם צנחנים זה בסדר. וגם גבעתי. אם כי הוא באופן אישי הפך את העולם כדי להגיע לגולני.

"הייתי אמור להתגייס בקיץ", הוא גילה לי, "אבל השתבצתי עם ישיבה אחרת והקדמתי את הגיוס".

"מורעל צבא, מה?", טפחתי על שכמו.

"לא מורעל. חייל", הוא הצטנע, "אני פשוט רוצה לתרום את חלקי הצנוע איפה שיגידו לי".

בגלל זה הוא עבר ישיבה, כדי שיגידו לו גולני. כי אצלם בישיבה כבר קיבלו גולני לפני שנה-שנתיים וגבעתי לפני שנתיים-שלוש, מה שאומר שרוב הסיכויים שהשנה הם עלולים ליפול במקומות אפלים כמו כפיר, הנדסה קרבית, או – שומו שמיים – מודיעין שדה, הידועים גם כמוד"ש.

"למה", התעניינתי, "מוד"ש הם לא קרביים?"

"כן", הוא אמר, "סוג של".

"הם לא עוברים הכשרה קרבית כמו כל השאר?"

"עוברים".

"אז מה הבעיה?"

"יש להם כומתה צהובה".

כי א' וחבריו רוצים לתרום למדינה בכל מצב ובכל דרך, וממש לא משנה להם איזו כומתה תהיה להם – אדומה, חומה, סגולה, גם ירוק בהיר עובר בשעת הדחק. אבל צהובה?! או כסופה?! שלא לדבר על שחורה, רחמנא ליצלן. באמת, איך אפשר לתרום ככה למדינה?

לא כולם כאלה, זה נכון. רוב הבני"שים ילכו לאן שיגידו להם, בלי קומבינות ובלי לשאול שאלות. גם א' והדומים לו בסך הכול מחפשים את השירות הכי משמעותי שיש, ואיכשהו מישהו הכניס להם לראש שתותחנים או חיל הים זה לא מספיק משמעותי. הם רוצים לתרום היכן שצריכים אותם, אבל עם כל הכבוד לצה"ל, ויש כבוד, לא הוא יקבע מה הוא צריך. ואם הצבא חושב משום מה שהוא בכל זאת צריך יחידות שהן לא גולני, אז שימצא לו חיילים שהם לא סוג א' כמו א' שחבל לבזבז אותו על כומתה סוג ב'.

אז ברכות חמות לכל הבני"שים ולכל מתגייסי מרץ 17. בקרוב מאוד גם אתם תגלו שמוטיבציה זה לא הכול, שצבא הוא לא צבע וגם לא בדיוק מה שחשבתם, ושמה שחשוב זה לא מה יש לך על הכתף אלא מה יש לך בתוך הראש ומה אתה עושה עם זה.

צאתכם לשלום ושובכם לשלום. אני נמתח להקשב.

לא כולל שירות

עזבו רגע מי אמר ומה אמר על גיוס בנות לצה"ל ואת הדיון ההלכתי אם זה מותר או אסור. אם היו שואלים אותי הייתי אומר שמי שחושבת שהמקום הנכון שבו היא יכולה לתרום לעם ישראל הוא בצבא הגנה לישראל, אז שיהיה לה בהצלחה ושה' ישמור צאתה ובואה מעתה ועד עולם. אבל אני לא אומר את זה, כי ממילא אף אחד לא שואל אותי.

רק שכמו אצל הבני"שים, השאלה היא האם החיילות חדורות המוטיבציה פועלות מתוך הבנה שזה המקום שבו הן יתרמו הכי הרבה, או שזה טרנד של יוקרה אישית?

ולא שזה פוסל את השירות. הרי גם בנים שמתגייסים מתוך אגו ישרתו בסופו של דבר את המדינה, עם או בלי השופוני. העניין הוא שבנים בכל מקרה יגיעו לצבא. לבנות, לפחות אלו ששומרות תורה ומצוות, יש את הזכות הנדירה לבחור בין צבא לשירות לאומי. לי, למשל, לא הייתה הזכות הזאת וחבל, כי רבים ממפקדיי בצבא היו מעדיפים לשלוח אותי לשירות לאומי, רצוי כמה שיותר רחוק מהם.

לחיילות יש מעמד שאין לבנות השירות הלאומי. חיילת יוצאת הביתה עם מדים, בת שירות סתם עם תיק ענק. חיילות מתגוררות בדרך כלל בבסיס מסודר, בנות שירות צריכות להתאפק לא לריב בגלל הכלים בכיור. חיילים מקבלים מבטי הערצה וצ'ופרים מאזרחים, בנות שירות עוברות ברחוב ואף אחד לא יודע מה הן עושות למען עם ישראל. ובכלל, כשמישהי אומרת שהיא סמב"צית בחמ"ל של החטמ"ר זה נשמע הרבה יותר מרשים ממישהי שאומרת שהיא סייעת בגן של חינוך מיוחד.

אבל זה לא אומר שהסייעת בגן עושה עבודה פחות חשובה מהסמב"צית. זה כן אומר שרבות וטובות ירצו להיות סמב"צית ולא סייעת, מאותה סיבה שרבים וטובים רוצים להיות בגולני ולא במוד"ש – כי זה טרנד, כי זה קוסם יותר, ואולי גם כדי לעשות דווקא למישהו שאמר כמה דברים בוטים על בנות שבוחרות בצבא.

אממה, אף אחד מהשיקולים הללו לא קשור לדבר האמיתי. כך כתבה בשבוע שעבר בפייסבוק רכזת שירות לאומי, שהיא במקרה גם קצת אשתי:

"השאלה צריכה להיות: מהי טובת המדינה, שירות לאומי או צבאי? המחשבה שהשירות הלאומי יתרוקן מבנות איכותיות מכווצת את לבי. לצבא, לעומת השירות הלאומי, יש מצבת כוח אדם ענקית. אם לא תהיה קשרית/תצפיתנית/לוחמת דתייה תהיה במקומה מישהי אחרת, כנראה, לא פחות טובה... אם בשירות הלאומי לא תהיה בת בגן של אלו"ט, בפנימיות של ילדים בסיכון, בהוסטלים, קומונריות וכדומה, לא תהיה שם מישהי אחרת במקומה... לצערי, התנאים והיחס אל בנות השירות פחות זוהרים משל חיילות והן הפכו במקומות רבים לשקופות. נכון שיש בעיות גם בשירות הלאומי, אבל בעיות יש בכל מקום והשאלה היא האם ואיך מתמודדים איתן. אני מציעה לפתוח את אופציית השירות הלאומי-אזרחי לכולן ואולי גם לבנים בעלי פרופיל נמוך. כך כל אחת תוכל להיות עם אצבע על הדופק ולחשוב איפה באמת השירות שלה יהיה יותר משמעותי".

בינתיים האפשרות הזאת פתוחה רק בפני בנות מהמגזר הדתי (אוקיי, גם הערבי והדרוזי), אבל כל המגזרים משוועים לתרומה המכריעה שלהן. אז עזבו רגע מי אמר ומה אמר וכמה ולמה ושכל אחת תשקול לעצמה את שיקוליה. אבל תעשו טובה לכולנו – אל תמעיטו בערך השירות הלאומי.

לתגובות:

[email protected]