1
לפעמים אדם עושה מעשה שנועד מראש לכישלון, כי הוא יודע שבמקרה הזה גם כישלון יהיה הצלחה.
העתירה שהגישה השבוע התנועה למשילות ודמוקרטיה, בה דורשת התנועה לחשוף את הפרוטוקולים וההחלטות של "ועדת השתיים", היא מקרה שכזה. "ועדת השתיים" הוא השם שניתן לצמד שופטות שמונו על ידי נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, כדי לסנן מועמדים לשפיטה בבית המשפט המחוזי. השתיים, השופטות בדימוס עדנה ארבל ואורית אפעל-גבאי, בוחנות את נתוניהם של שופטי שלום שרוצים להתמנות למחוזי, וממליצות לנשיאת בית המשפט העליון אילו מועמדים לקדם ואילו לבלום. להמלצות של השתיים ישנו כוח רב, משום ששופטי העליון, שהם הקבוצה המגובשת והחזקה ביותר בתוך הוועדה לבחירת שופטים, פועלים על פיהן.
מאחר שהוועדה פועלת ללא כל הסמכה בחוק, פעולתה הייתה סודית במשך שנים רבות, עד שנחשפה דווקא בעיתון 'הארץ'. ואולם, למרות שהוועדה נחשפה, כל ניסיון לקבל מידע על עבודת הוועדה, בין היתר באמצעות שימוש בחוק חופש המידע – כשל.
תרשו לי להעריך שגם העתירה הנוכחית תיכשל. גם אם יקרה הבלתי ייאמן ובית המשפט המחוזי בירושלים יקבל אותה, בית המשפט העליון ידחה אותה. אז למה העתירה הזאת היא הצלחה בכל מקרה? משום שעצם ההגשה חושפת את האבסורד ביומרה של שופטי בית המשפט העליון. שופטי העליון, שמאמינים כי הם שומרי הסף של המדינה, לא רואים את הדבשת של עצמם. הם לא מבחינים שהם כביכול שומרים על כולם, אך מי שהם גרמו לו עוול נותר ללא כל מענה. לכן חשיבותה של העתירה הזאת גדולה כל כך בעצם הגשתה, זאת למרות כישלונה הידוע מראש.
2
הדתי הוא הפוליטי
ביום ראשון השבוע, בעוד ביתר חלקי הארץ חגגו את פורים, נפגש ראש הממשלה בנימין נתניהו בלשכתו בירושלים עם בכירי התנועה הרפורמית בארצות הברית.
על פי הדיווח ב'הארץ', שהוכחש מאוחר יותר בידי לשכת ראש הממשלה, הביע נתניהו באוזני בני שיחו מחויבות למתווה הכותל. אך האמת היא שבעיניי זהו החלק המעניין פחות בשיחה. החלק המעניין יותר, על פי אותו דיווח, הוא העימות שהתעורר בין הרפורמים ובין נתניהו בנושא מדיניות הממשלה. הבכירים הרפורמים, ובראשם ריק ג'ייקובס, טענו נגד חוק ההסדרה, חוק המואזין והריסות הבתים בנגב. נתניהו מצדו לא נותר חייב ושאל אותם בציניות מתי בפעם האחרונה התעורר מי מהם בביתו כתוצאה מקריאת המואזין בשעה ארבע לפנות בוקר.
תרשו לי לדלג על פרטי השיחה המדויקים בין נתניהו לבכירי התנועה הרפורמית בארצו הברית, כי מה שחשוב כאן הוא מה השיחה הזאת מלמדת על התנועה הרפורמית, ולצורך חידוד הנקודה נחזור ברשותכם במנהרת הזמן קצת יותר מתשע שנים לאחור.
בחודש טבת ה'תשס"ח נערך במכון ון ליר בירושלים כנס גדול תחת הכותרת "הכנס הבינלאומי על היהדות הרפורמית: סוציולוגיה, חינוך ותיאולוגיה". בכנס הרצו מיטב חוקרי התנועה הרפורמית מהארץ ומהעולם, לצד בכירים בתנועה בישראל ובארצות הברית. השתתפו בו כל המי ומי בתנועה הרפורמית באותם ימים. הכנס נמשך יומיים, ולקראת סוף היום השני נערך מושב מסכם במתכונת מוכרת באקדמיה של כמה מרצים ומולם מרצה מגיב, תחת הכותרת "החברה הישראלית והיהודים הרפורמים". המרצה המגיבה באותו מושב הייתה ענת הופמן, פעילה רפורמית בולטת בישראל, יו"ר ארגון נשות הכותל ומנהלת המרכז הרפורמי לדת ומדינה, אחר מהארגונים הרפורמיים האקטיביסטיים ביותר.
אחת השאלות שעלו במושב הייתה מדוע התנועה הרפורמית לא מצליחה לגייס לשורותיה את מי שלתפיסתה אמורים להיות המאגר הטבעי העצום לגיוס חברים: היהודים המסורתיים. הטענה שעולה פעם אחר פעם בקרב חלק מהרפורמים בישראל היא שהמסורתיים בישראל הם בעצם רפורמים שאינם יודעים שהם רפורמים, והאתגר הוא לשלב אותם בפעילות התנועה. הופמן הגיבה לטענה הזאת ואמרה בפשטות, אם לתמצת את דבריה: אנחנו שמאלנים, המסורתיים בישראל הם אנשי ימין. אנחנו עותרים נגד הפקעת קרקעות לפלשתינים ביו"ש ונגד הריסת בתים לבדואים בדרום. המסורתיים בישראל ממש לא מתחברים לכל זה.
בדבריה הלא ארוכים חשפה הופמן את אותה נקודה שעלתה גם בשיחה בין נתניהו לראשי התנועה הרפורמית בארצות הברית. התנועה הרפורמית היא ארגון שמאל, כמו 'שלום עכשיו' או 'בצלם'. אמנם זו תנועה דתית, אך מיקומה הפוליטי הוא חלק אינטגרלי מזהותה הדתית. לא מדובר בארגון דתי שלחבריו יש השקפות פוליטיות בשמאל המפה הפוליטית, מדובר בארגון שהזהות השמאלית היא חלק מהדנ"א שלו. לכן, כשאתם שומעים התבטאויות של ראשי התנועה הרפורמית בישראל או בארצות הברית בסוגיות שונות, חשוב לקחת בחשבון גם את הנקודה הזאת.
3
מפחדים להיות פלשתינים
לרגל ביקור שליחו של טראמפ ג'ייסון גרינבלט בארץ, חזר השבוע שר הביטחון ליברמן על הצעתו לחילופי שטחים ואוכלוסיות בין ישראל למדינה הפלשתינית העתידית.
תמצית ההצעה היא צירוף גושי ההתיישבות ביו"ש למדינת ישראל, ומנגד צירוף של ואדי ערה והמשולש על תושביהם למדינה הפלשתינית שתקום. ליברמן, כדרכו, לא הקפיד על גינוני נימוס ועדינות בניסוח הפוסט שפרסם בנושא בפייסבוק וכתב: "אין שום סיבה שהשייח׳ ראאד סלאח, איימן עודה, באסל גטאס או חנין זועבי ימשיכו להיות אזרחי ישראל". כרגיל במקרים שכאלה קם יריד בבית. חברי הכנסת הערבים לא המתינו אפילו שעה לפני שפתחו במתקפה, שהמוטיב החוזר בה היה "ליברמן המהגר לא ינשל אותנו מאזרחותנו הישראלית, שבה אנחנו מחזיקים מכוח היותנו ילידי הארץ הזאת".
הטענה של חברי הכנסת הערבים עשויה להישמע הגיונית, עד שחוזרים עליה בנחת ובשקט ומבינים שהם עונים לגנדי במקום לליברמן. הנהגת ערביי ישראל, וחברי הכנסת הערבים במיוחד, מתעקשים תמיד שזהותם הראשית היא פלשתינית. על פי הצעתו של ליברמן כל אחד יישאר על אדמתו. איש לא יצטרך לוותר על ביתו. מה שיקרה בסך הכול הוא שמי שהיום הם ערביי ישראל יממשו את זהותם הלאומית במדינת הלאום שלהם, בעודם יושבים על אדמתם.
אז מה בעצם מרגיז כל כך את חברי הכנסת הערבים? האמת היא שמה שמרגיז אותם באמת הוא המשמעות הנוספת של ויתור על היותם חלק ממדינת ישראל. מדינת ישראל, שהיא במידה רבה מאוד מדינת היהודים, היא מקום נוח ונעים מאוד לחיות בו, בוודאי כאשר החלופה האפשרית היא חיים במדינה ערבית. לא צריך להיות מומחה גדול למדע המדינה או לסטטיסטיקה בשביל להבין מה המשמעות של חיים במדינה ערבית. מספיק להביט סביב, למדינות השכנות, ולראות מה קורה שם. חברי הכנסת הערבים, ורבים מערביי ישראל יחד איתם, רוצים מאוד לחיות כפלשתינים, אבל דווקא במדינת ישראל.
זה קצת כמו בסיפור על אותו בחור חרדי-ספרדי שבא להיבחן במטרה להתקבל ללמוד באחת מישיבות הפאר הליטאיות בישראל. נכנס הבחור לראש הישיבה, נשאל כמה שאלות על המסכת הנלמדת ועמד בבחינה בכבוד. שאל אותו ראש הישיבה "למה באת דווקא אלינו? יש ישיבות ספרדיות רבות וטובות". ענה הבחור לראש הישיבה: "אני רוצה ישיבה אשכנזית", וראש הישיבה השיב לו בסרקזם: "גם אני".
מה שחברי הכנסת הללו לא מבינים הוא שהעובדה שמדינת ישראל אכן מפותחת יותר משכנותיה ואיכות החיים בה שונה משל שכנותיה, איננה קסם או נס. היא קשורה קשר הדוק לכך שזו מדינה יהודית. אם מדינת ישראל תהפוך למדינת כל אזרחיה, ובמילים מכובסות פחות מדינה חצי יהודית וחצי ערבית, יחד עם שינוי הסטטוס עשויה גם המדינה להשתנות. אותם ח"כים לא מבינים כנראה את מה שהבין ראש הישיבה האשכנזי מהמעשייה שלעיל.
***הפינה הכלכלית***
היתרון שבמכירה
כאשר קרסה תעשיית הרכב הישראלית סופית בשנות ה‑70, נראה היה שמדינת ישראל יוצאת לחלוטין מהמשחק בתחום זה. איש לא האמין ששלושים ומשהו שנה לאחר מכן תהפוך חברה ישראלית העוסקת דווקא בתחום הרכב לאקזיט הישראלי הגדול ביותר של כל הזמנים. חברת מובילאיי, שחקנית בולטת בתחום פיתוח הרכב האוטונומי, תימכר לענקית ההייטק הבינלאומית 'אינטל' לפי שווי של כ‑15 מיליארד דולר. מובילאיי איננה השחקנית הישראלית היחידה בתחום. ההתפתחויות בתחום הטכנולוגיה בכלי הרכב הפכו את ישראל למיני מעצמה בתחום הרכב, עם לא פחות מ‑400 חברות העוסקות בתחום. במרבית המקרים מדובר בסטארט-אפים קטנים, אבל התחום כולו נמצא בזינוק אדיר בישראל.
החברה הירושלמית, שראשיתה בסטארט-אפ קטן, כבר איננה חברה מתחילה. מדובר בחברה מצליחה שמוכרת מערכות סיוע לנהגים מתוצרתה ואף הונפקה בבורסה. אולם דווקא העובדה שלא מדובר בחברה מתחילה, מעלה במלוא עוצמתה את השאלה מדוע מעט מאוד חברות טכנולוגיה עילית ישראליות מצליחות להישאר חברות עצמאיות גדולות. אם נסתכל מעט אחורה, נראה שחברות ישראליות רבות, אפילו גדולות ויציבות, מצאו את עצמן נמכרות לענקיות טכנולוגיה עולמיות. NDS הישראלית נמכרה לסיסקו העולמית, כרומטיס נמכרה ללוסנט, מרקורי נמכרה ל‑HP, ווייז נמכרה לגוגל ואלו רק כמה דוגמאות, על קצה המזלג.
התשובה לשאלה מתחילה מהיתרון שמשיגות החברות הישראליות כאשר הן נמכרות לענקית טכנולוגיה עולמית. הרווח העיקרי במכירה הוא ההישענות על גב יציב וחזק. מרגע שחברה כמו מובילאיי נמכרת לענקית כמו אינטל, היא פטורה מכאב הראש של השגת המימון לפעילותה, ומנהליה, שבמקרה הזה כמו במקרים רבים אחרים נשארים במקומם, פנויים לעסוק בעיקר בפיתוח הטכנולוגיה. לענקית כמו אינטל יש יתרון עצום בגיוס מימון לפעילות, יתרון שחברה קטנה יחסית כדוגמת מובילאיי לעולם לא תוכל להתחרות בו. ישראל היא מדינה נפלאה אבל קטנה, ואופק ההתפתחות של חברה שנשארת חברה ישראלית הוא מוגבל מאוד.
המשכה של התשובה נעוץ גם הוא בכך שישראל היא מדינה קטנה. ברגע שחברה ישראלית תגדל ותהפוך לענקית טכנולוגיה בעצמה, אחד הדברים שיקרו לה הוא שהיא במידה רבה תחדל מלהיות חברה ישראלית במובן המלא של העניין. בעולם של ימינו זהות בעלי המניות היא ממילא פחות קריטית. הנקודה החשובה היא שהמטה של חברת טכנולוגיה גדולה כמעט אף פעם לא יוכל להישאר בישראל. לכן, אקזיטים כמו זה שעשתה מובילאיי הם צינור החמצן של תעשיית הטכנולוגיה העילית הישראלית. זאת במיוחד לאור הניסיון לפיו פעילות המחקר והפיתוח ברוב החברות שנמכרו לתאגידים בינלאומיים נשארה בישראל.
לתגובות: [email protected]