הלוקשיין הבא של הסדרה 'סרוגים'

איל כהן השיק את אלבום הבכורה, אנשי ה'גולה' השיקו את הסניף הירושלמי ואנו השקנו כוסות ובאנו להתרשם. היה מפתיע.

עוזיאל סבתו , כ"א באדר תשע"ז

איל כהן בגולה הירושלמית
איל כהן בגולה הירושלמית
צילום: יוגב אריה

מופע השקה | איל כהן | 'אל תילחם בזמן'

חמישי בערב, סוף השבוע נפתח באופן רשמי ויצאנו לחגוג את ההשקות המוזיקליות המרעננות של המגזר: 'אל תילחם בזמן' – אלבום הבכורה של הזמר איל כהן ו'גולה הירושלמית' – טרמינל ההופעות החדש במתחם התחנה.

בין מוקדי בילוי ובתי קפה כשרים יותר, פחות, או כלל לא, נפתח המרכז התרבותי חובש הכיפה הראשון של 'מתחם התחנה הראשונה'. באופן לא מפתיע, מי שנבחר לחגוג את הפתיחה הוא הזמר חובש הכיפה הראשון של תכנית הריאליטי 'דה ווייס' – איל כהן.

הסביבה היא סביבת תרבות ואמנות. ההולכים על פרקט העץ שמקשט את רחבת המתחם הם לרוב אנשים בסטייל מטיילי 'שרונה', אליטיסטים, אניני טעם ותיירותיים. המבנה מקושט-הקשתות שנבחר ל'גולה' יפהפה, עיצובו מושלם להפליא. עד לפני כמה שבועות שכנה במקום גלריית צילומים וכעת הוא מעוטר בשולחנות עגולים, מטבח בר ארוך עם מאה כוסות זכוכית נוצצות תלויות ושלושים בקבוקי יין חתומים מעליהן. המבנה צר וארוך, מסתיים בבמה קטנה עם לוגו חמוד על הקיר ובו מתנוסס הכיתוב – 'הגולה הירושלמית – טרמינל הופעות'.

הכפיים לאיל ולנגניו נישאו רק בשעה 22:05, עם עלייתם לבמה. אמנם שלושים וחמש דקות אחרי השעה שהובטחה (ושעה ושלושים וחמש דקות אחרי פתיחת הדלתות הרשמית), אבל האיחור לא נורא לגולה החדשה, בהתחשב בעובדה כי זו לה הפעם הראשונה.

איל כהן בגולה הירושלמית
צילום: יוגב אריה

הקהל גדש את המקום. מהתזזיות של המארגנים בין החנויות השכנות שהתבקשו 'להשאיל' למקום כיסאות אפשר להסיק שהם ציפו להרבה פחות מזה. וגם אחרי שהרחבה התמלאה בכיסאות מכיסאות שונים, עוד רבים נכנסו ועמדו מאחור בצפיפות. הצלחה ראשונה.

איל עלה מכופף, מבוייש ומרוגש. בין ארבעה נגנים גדולים, חילונים, קורצים בחיוך אוסטרלי ולבושים במילה האחרונה של עולם האופנה מהמלתחה התל-אביבית, איל (הגבוה בדרך כלל) היה הכי צנום על הבמה. עם כיפה לבנה, משקפיים מלבניים וחולצה מכופתרת כהה הוא התיישב על יד הפסנתר ופתח בשיר 'היציאה מהריאליטי', או בשמו הרשמי 'עוזב את הרקיע'.

הסאונד התחיל בעייתי מאוד אבל הלך והשתפר עם הזמן עד שאחרי ארבעה שירים כבר התייצב ושידר במינון הנכון את הסנכרון בין הנגנים והשירה (מה שנקרא – באלאנס בשידור חי עם קהל חי). כל זה לא עזר לווליום הבעייתי שנשאר מקדימה. כאחד שישב בשורות האחרונות של המתחם אני יכול להעיד שהייתי צריך להתאמץ כדי להאזין. לשמוע – שמעו. אבל באתי להופעה, לא לבית קפה עם רעש רקע. שני רמקולים מוחלשים אבל יציבים ביציע האחורי של המתחם יכלו לפתור את המשברון. ולא רק אני חשבתי ככה – מבקר נוסף שישב שולחן וחצי משמאלי שפגש אותי אחרי ההופעה ונשאל איך התרשם ענה לי במשפט אחד (וקצת מוגזם): "לא יודע, לא שמעתי כלום".

ואפרופו רעשי רקע. במהלך ההופעה התחושה באוויר הייתה לא פעם כשל 'הופעת רחוב'. איל שר והתאמץ, הנגנים השקיעו וכולם הגיעו חגיגיים לערב הזה. והקהל? אוכל, שותה, צוחק, מדבר, מרייר, משוחח. השיא היה כשאחד מהמתמודדים החדשים בתחום הפוליטי המגזרי פתח קמפיין באמצע ההופעה בשולחן שמלפניי והזמין לכוס בירה ולשיחה אישית כל מי שרצה לשמוע (תוך כדי ההופעה, כן?). ועוד לא דיברנו על המטבח הפתוח אלינו ומתפקד כאחרון דלפקי המזללות, כולל סיבון ושטיפת כלים רועשת ממש מתחת לאף של הקהל והזמר. פחות מכובד.

ובחזרה לאיל.

הפתיחה בישיבה ובנחת מרגיעה. אפילו העשן שסמך סביבו נרגע עם הזמן. התאורה המצוינת דייקה ברמה פנטסטית במיקומים ובגוונים שריצדו בין הדמויות לאורך כל המופע.

החששות שבלטו בקולו של איל בתחילת המופע נעלמו כלא היו עם השיר השלישי, או אז קם איל (סוף סוף) מכיסאו, זרק את העיבודים המוכרים מהאלבום ופצח בשעה ורבע של אנרגיות ממכרות, לא מעט תעוזה לצעוק, לעלות לגבהים ולרדת לעמקים שאפילו אולפני ההקלטות של האלבום שלו לא מכירים. וכל זאת בלי זיוף קל אחד.

הקושי העיקרי שלי לאורך המופע היה לקבע במוחי את איל, היושב בצד ימין-תחתון של חלל הבמה, כנושא המופע. האיש שאליו יש לנשוא עיניים ולמקד בו את המחשבה, מעבר לראשים ולרעשים שבדרך. מעבר לדמויות הגדולות והמרשימות שלצדו.

קצת אחרי ה'מחצית' איל נפרד מהנגנים ופנה לשיר ששלחה לו משוררת אנונימית בפייסבוק. בין הבתים הפיק איל קול 'שטותי' מאיפשהו בגרון שבהתחלה עורר גיחוך אבל עם הזמן הפך להפקה קולית מיוחדת, מרשימה ובעיקר מפתיעה. אחר כך- ועדיין לבד – המשיך איל ב'עוד חוזר הניגון' לקול זמזומי הקהל כשהוא משאיר לנו לא פעם את המיקרופון פתוח. קטע מוצלח.

בסופו של דבר הביצה הסרוגה של ירושלים והחברים שמסביב יכולים סוף סוף להרגיש בבית, מבלי לנסוע כל שני וחמישי לפתח תקווה. ה'גולה' המקומית הייתה נחוצה כל כך הרבה שנים והקהל שהיה צמא לתרבות מקומית, מגיע כעת להרוות את אזניו, ועל הדרך גם את החיך. סביר להניח שכבר בעונה הבאה של 'סרוגים' יצטלמו פה איזה סצנה או שתיים.

הבחירה באיל, הדתי מגוב החילוניות, כמופע הפתיחה למקום, אם כן, מושלמת. איל התרגש ונתן הרבה יותר מאת כל כולו.

לקראת הסוף איל הגיש את החדשיר הראשון 'אשא מבטי' שבשבילי כבר הפך לנוסטלגיה מתוקה, משם ל'בואי נאהב' המהפנט שהוקדש לאשתו (השיר האהוב עליי מהאלבום) ו'אל אבושה' אחרי ההדרן, סיום רוקיסטי ללכת איתו הביתה. בחירה מצוינת.