״בקיצור, הייתי בשוק! הרי עשיתי כבר את העבודה הזאת, למה אני צריכה להגיש אותה שוב?" היא פטפטה בעליצות כשהבחור יושב לידה ומביט בה. הם יוצאים כבר פעם שלישית.
היא נושמת עמוק ונזכרת בכל הדיבורים הטובים של כל מי שמסביבה: את מדהימה. את איכותית. יש לך כל כך הרבה להעניק, פשוט תהיי עצמך! אבל הנה, אני עצמי, וזה בדיוק אותו הדבר. נו באמת, מה חשבת לעצמך, שהפעם זה יהיה שונה?
היא כבר מכירה את המבט הזה. המבטים המוזרים של הבחורים שהיא יוצאת איתם. ועכשיו תפסיקי לדבר. עכשיו. "ולא הבנתי למה היא אמרה את זה", היא מסיימת ומחכה שידבר כבר. נו!
"תגידי, את רוצה לשבת? לשתות משהו?" הוא הציע פתאום, נבוך.
מה? מה לשבת עכשיו? "לא, אני בסדר, אל תדאג".
"את בטוחה? את נראית לי נסערת ואני חושב שאם תשבי זה יעזור לך. אני אזמין לך קפה".
"לא, לא, הכול טוב".
הוא הביט בה, שותק.
היא הצילה את השיחה. "אז אמרתי לה שאני לא צריכה את הקורס הזה, יש לי עוד קורסים. חוץ מהעובדה שיש לי פטור באנגלית...".
הפגישה עברה מהר עם כל הפטפוטים שלה. הם נפרדו בחיוכים מהוססים בעוד היא מסמנת לעצמה קו אדום נוסף ברשימה ההולכת ומתארכת שלה.
מה לא בסדר איתי?
מעמסה
שירה יושבת על הספה ובראשה היא מריצה את הפגישה של אתמול.
יאללה, אין לי כוח לזה. לא רוצה להתחתן, לא צריכה להתחתן וזהו. אני בחורה מוצלחת. למה אני צריכה את המעמסה הזאת עכשיו? מה כל כך מיוחד בצד השני שחייבים להיפגש ככה? יש לי עבודה, אני לומדת לתואר אקדמי, יש לי חברות ותכונות טובות. אני יכולה להסתדר לבד!
ופתאום - צלצול טלפון.
״שירה?" היא שמעה את הקול ומצב רוחה שקע לאט.
״היי, מה נשמע? תראי, חשבתי על זה ו...״
"זה בסדר״, היא נאנחת, ״אני מאחלת לך הרבה הצלחה״. שתיקה מתוחה נשמעה מהצד השני של הקו.
״תגידי, מותר לי לומר לך משהו?"
"מה?" היא נלחצה. זה חדש.
"אני חושב שזה לא יתאים כי את קצת מושלמת מדי. כאילו, בשבילי. את עושה מיליון דברים ולא נראה לי שאני אוכל להשתחל פנימה איכשהו. שיהיה הרבה בהצלחה", והשיחה התנתקה.
מרגיש מיותר
את הסיפור של שירה אני מכירה בהמון גרסאות, והמשותף לכולן הוא המוצלחות, הכאב ו...עיקרון אחד חשוב שמתפספס.
מותר לנו. ממש מותר לנו להיות מוצלחות, לתקתק, להיות בעלות תארים אקדמיים. להנהיג. לנהל. ממש! בשביל להתחתן לא צריך להיות מסכנה ונזקקת. להפך, לפעמים יש בזה משהו מרתיע. אבל, אם הכול טוב לי וכלום לא חסר, וכל חוסר אני או החברות המדהימות שלי יכולות להשלים – הצד השני עלול להרגיש קצת מיותר. ובמקרה של קשר, ובמיוחד עם גבר, זה עלול להיות קטלני.
זוגיות טובה מורכבת קודם כול משני אנשים ששמחים במה שהם וממצים את עצמם (ואת זה שירה עושה מעולה!). יחד עם זאת חשוב לזכור שקשר זוגי כולל במהותו רובד נוסף, שונה קצת מקשרים אחרים ומצריך מיומנויות נוספות. אילו תכונות שלא צריך ללמוד או לחקות - הן טמונות בנו מעצם היותנו נשים, אולי לפעמים טמונות קצת יותר מדי טוב.
להרגיש חסרה
אולי יש בתוכך קול שמחכה לא להיות זאת שיודעת ומחליטה, שמחכה להיות זאת שמובילים אותה, נותנים לה, מחליטים בשבילה קצת לפעמים?
ואולי יש בתוכך את הרצון להיות ליד מישהו חזק. מישהו שאכפת לו ממך ודואג לך, מישהו שתעריכי ואולי אפילו קצת תעריצי?
לפעמים קצת מפדח אותנו להרגיש את זה. וזה בסדר. אבל חשוב שנצליח להביא לקשרים שלנו גם קצת מהרובד הזה. הרובד שרוצה - לא נעים לומר - גם לקבל. משמעותי מאוד שבאמת תאמיני שיש לו מה לתת לך. תחפשי את זה, ואפילו תנסי... ליהנות מזה.
בוודאי יש מצבים בעבודה שלך, זו החשובה, שיש בהם לבטים מסוימים? אולי כדאי, דווקא בעניינים האלה, לשתף ולקבל אולי עצה טובה, על אף שיכול להיות שהוא לא כל כך מבין בסיטואציות כאלה?
אז הוא לא יבין. להקשיב הוא יכול? אולי באכפתיות ובהקשבה הוא יתרום? במחמאות ובהרגשה הטובה שיוכל לתת על התפקידים שאת עושה? אולי הוא פשוט יהיה שם בשבילך?
אנחנו מעניקות כל כך הרבה לזולתנו ברבדים כה רבים של חיינו - עבודה, חברות, משפחה. בקשר זוגי הנתינה היא חשובה בוודאי, אבל מה שיוצר את המשיכה הרגשית והחיבור המיוחד הוא המקום הפתוח, שמאפשר לי לקבל - תמיכה, מילה טובה, אכפתיות והבנה - וליהנות מזה.
ואולי תופתעי לדעת שגם בצד השני זה ייצור קשר מיוחד. הבחור ירגיש חיבור ועניין בקשר משום שצריכים אותו, שיש לו מה להעניק וההקשבה, הנוכחות והמחשבות שלו משמעותיים וחשובים לך.
פורסם בפנימה