סבא שלו היה רב

כשהרב בנג'י לוין סיים את לימודיו בישיבה יוניברסיטי בשנת 1968, בדיוק התפנתה משרה בישיבה התיכונית הסמוכה למקום מגוריו בניו ג'רזי.

ניסיון קודם לא היה לו, אבל מאחר שלא היה מישהו אחר, לקחו אותו לתפקיד. "נכנסתי לכיתה של שלושים תלמידים, עם גמרא מתחת לבית השחי. ברגע שנכנסתי, אחד התלמידים העיף אליי אווירון מנייר. כולם הסתכלו לראות איך אגיב", הוא מתאר. "הייתה לי סייעתא דשמיא. זיהיתי את הילד, ניגשתי אליו, תפסתי אותו בצווארון והבאתי אותו לשולחן שלי. אמרתי לו 'אם אתה תעשה אווירון כזה עוד פעם אחת בכיתה שלי השנה, אעיף אותך לצמיתות'. הוא כמובן נבהל, ואז המשכתי: 'אם אתה תעשה אווירון בכיתה שלי, אתה תעשה את זה טוב ונכון'. הוצאתי דף נייר ובניתי אווירון, העפתי אותו בכיתה וכולם היו פעורי פה. 'לא אכפת לי מה תעשה, אבל מה שתעשה – תעשה טוב"'.

ארבעים שנה חלפו. לפני כמה שנים, כשהגיע הרב בנג'י לניו-יורק, הלך לבקר חבר בבית חולים. כשיצא מהחדר, ראה בקצה הפרוזדור אדם נאה מוקף ברופאים, בעל פרצוף מוכר. "ביררתי את השם שלו וזה אכן היה אותו תלמיד. פתאום הוא קולט אותי מרחוק וצועק לי 'האם זה אתה?'. הוא ביקש סליחה מהסובבים, ניגש אליי ונתן לי חיבוק. 'יש לך עשר דקות לשתות איתי קפה?' שאל. סיפרו לי שלהגיע אליו לוקח חודשים. ישבנו במזנון ודיברנו. ואז הוא אומר לי 'אתה זוכר את הסיפור עם המטוס?'. 'בטח שאני זוכר, אני מספר את זה', עניתי לו. 'אתה לא מכיר את הסיפור', הוא הפתיע אותי. 'אתה לא יודע למה העפתי את האווירון. ההורים שלי רצו שאלמד בישיבה תיכונית ואני לא רציתי. כל החברים שלי היו גויים, שיחקתי איתם ברחוב, הם היו מסיימים באחת ואני בחמש. אמרתי לעצמי: ביום הראשון ללימודים אעשה מעשה קונדס, יזרקו אותי ואז מה ההורים שלי יוכלו לעשות? אבל זה לא נגמר כמו שרציתי', הוא חייך. 'למדתי אצל הרופאים הכי טובים, אבל הלימוד הכי גדול בחיים היה באותו יום בכיתה. מאז כל מה שאני עושה, אני משתדל לעשות הכי טוב שאפשר'".

בזכות פודינג שוקולד

הרב בנג'י לוין, שהגיע לאחרונה לגיל שיבה, יכול לגולל עוד שורה ארוכה של סיפורים מעוררי השראה שצבר במהלך שנותיו בתחום החינוך. אבל מקור ההשראה לדרכו החינוכית הוא סבו הנערץ עליו, הרב אריה לוין זצ"ל, שכונה "הצדיק הירושלמי".

טעימה מאישיותו החינוכית של סבו, מביא הרב בנג'י מסיפור שסיפר לו הרב בהר"ן, שלמד אצל סבו בתלמוד תורה 'עץ חיים': "יום אחד חילקו למנה אחרונה פודינג שוקולד. כל הילדים רצו לקבל. אכלתי את המנה שלי במהירות וחזרתי אל התור כדי לקבל עוד. מי שחילק צעק עליי שכבר קיבלתי, 'יש עוד אחרים שלא קיבלו', ונתן לי סטירה. הייתי ילד. התבלבלתי, בעטתי בעגלה וכל הפודינג שוקולד נשפך על הרצפה. 'עכשיו אתה בצרות גדולות', אמרו לי כולם. 'מחר ר' אריה לוין יחליט מה עושים איתך'".

הרב בהר"ן הילד לא ישן כל הלילה. פרט לכאב הפיזי הוא הרגיש את הבושה הגדולה, שכאבה עוד יותר. "באתי בבוקר, ר' אריה הגיע וביקש ממני להיכנס למשרד שלו שהיה מתחת למדרגות. ר' אריה שאל אותי 'זה נכון מה שעשית?'. 'כן', עניתי. 'תעשה את זה עוד פעם?'. 'לעולם לא', עניתי. ר' אריה ניגש לארון והוציא שתי מנות של פודינג שוקולד, אחת לקח לעצמו והשנייה נתן לי. ישבנו יחד, כשבחוץ עומדים כולם לשמוע מה רוצים לעשות איתי, ואנחנו אוכלים פודינג שוקולד. ר' אריה אומר לי בחיוך 'גם אני מאוד אוהב פודינג שוקולד'. באותו רגע החלטתי שכשאהיה גדול, אהיה מחנך".

לא רק הרב בהר"ן בחר בתחום החינוך בעקבות רבי אריה, אלא כאמור גם הנכד הרב בנג'י. כיום הוא מספר לר"מים ולמחנכים סיפורים משלו, שמעניקים להם מוטיבציה להמשך העשייה החינוכית. אחד הסיפורים הוא על בחור שניגש לרב בנג'י ביום הראשון ללימודים עם בקשה צנועה למדי: "הבטחתי לאמא שלי שפעם אחת השנה אקבל מאה במבחן בגמרא, האם זה אפשרי?". הרב בנג'י חשב לתומו שאפילו ילד שמתקשה יכול להוציא ציון שכזה, ומשום כך הבטיח לו: "על אחריותי, אל תדאג".

מתברר שהילד היה אמנם מאוד נחמד, אבל כשזה הגיע ללימוד הגמרא, יכולותיו שאפו לאפס. במבחן הראשון בגמרא הוא קיבל ציון עשר מתוך מאה, אחר כך כבר לא היה טעם לתת לו ציונים בכלל. בסוף השנה ניגש אליו אותו תלמיד ואמר "הייתה שנה נחמדה, אבל תמיד אזכור שלא קיימת את ההבטחה שלך". "הייתה לי סייעתא דשמיא גדולה", מספר הרב בנג'י, "כמה ימים לאחר מכן עשיתי מבחן על אלף נקודות, והוא קיבל בו מאה", הוא מחייך. "ביקשתי ממנו 'רק אל תספר לאמא שלך שהמבחן היה על אלף נקודות'".

גם הסיפור הזה לא נגמר כאן. "שנים רבות לא פגשתי אותו. לפני כמה שנים ישבתי ברכבת התחתית של ניו-יורק בדרך למנהטן. פתאום אני רואה פרצוף מוכר, אני מתלבט אם זה הוא או לא. ואז אני רואה שהוא לומד דף יומי מתוך שוטנשטיין, מה שבלבל אותי לגמרי, אולי יש לו אח תאום. הוא רואה אותי ומתחיל לחייך. הוא קם, מחבק אותי ומצביע על הגמרא: 'היית מאמין?'. דיברנו וירדנו באותה תחנה. שאלתי אותו לשלום אמו והצטערתי לשמוע שהיא נפטרה. נפרדנו בחיבוק. אחרי כמה שניות הוא צועק לי באמצע הרחוב בלב מנהטן: 'אמא הלכה לקבר ולא ידעה שהמבחן היה על אלף נקודות'". אם אתה באמת מצליח להגיע למישהו, זה עושה את הכול שווה. לא הייתי יותר חכם מהרבה מחנכים אחרים, אבל אהבתי את התלמידים והם הרגישו את זה".

הרב בנג'י מוסיף שזה נכון גם לגבי יחסי הורים וילדים. "התפקיד שלהם זה לעשות פדיחות והתפקיד שלנו זה לאהוב אותם, גם אם הם מורדים. תגידו תודה שהם מורדים בגיל צעיר, אני מכיר אנשים שבגיל 30 או 40 התחילו למרוד, כשכבר יש להם אישה וילדים. הלכו להם החיים. צורת ההתייחסות חשובה מאוד. לפעמים צריך לדעת מה לא להגיד, יותר ממה שאומרים. זה הרבה סייעתא דשמיא", הוא מדגיש.

קריעה ו"שהחיינו" ליד הכותל

הרב בנג'י לוין גדל בארצות הברית. אביו, הרב חיים יעקב לוין, יצא כנער ללמוד תורה בחו"ל במצוות אביו, רבי אריה. הוא נישא ויצא לשליחות בניו ג'רזי שבארצות הברית, שם כיהן כרב כעשרים שנה. לאחר מכן המשפחה שבה ארצה והרב חיים יעקב לוין כיהן כרבה של פרדס חנה עד סוף ימיו.

למרות שגדל בארצות הברית, היה לרב בנג'י קשר מיוחד עם סבו רבי אריה. כל שנה, עוד לפני בר המצווה, היה מגיע אל הסב בחודשי הקיץ. "סבתא נפטרה הרבה שנים לפניו ולא זכיתי להכיר אותה", הוא אומר בצער. "גרתי עם סבא בחדר הקטן שלו, ברחוב שהיום נושא את שמו. החוויות האלה שינו את חיי. לא אשכח איך הוא קיבל אותי כשבאתי, הוא בירך 'שהחיינו' בשם ומלכות. האחים שלי היו אז בארץ ולמדו כאן, הוא אמר להם 'הזה אחיכם הקטון אשר אמרתם אליי?' כמו שיוסף הצדיק אמר אל אחיו, ובירך 'אלוקים יחנך בני'. את הברכה הזאת שנתן לי לא אשכח לעולם. אני חושב שכל ההצלחות שלי בחיים הן בזכות הברכה הזאת. יש הרבה מכתבים שבהם הוא חוזר על כך".

"הוא היה הולך להתפלל מוקדם ב'זהרי חמה' מול השוק, אבל לא היה מעיר אותי, אלא נותן לי לישון עד שמונה. אז היה מעיר אותי ואומר לי ביידיש: 'בניומינ'קה, מתי מתפללים בקהילה של אביך בניו-ג'רזי?'. 'בערך בשמונה', הייתי עונה, והוא אמר: 'אם תרוץ עכשיו תוכל עוד להספיק'. הייתי רץ לאחד מבתי הכנסת של נחלאות", הוא נזכר בערגה. "היום אני עושה שם סיורים, אני זוכר את הדמויות שכל כך השפיעו עליי. היו שם חלבנים ומחלקי נפט שהיו מגאוני ירושלים. הסבתות הספרדיות של נחלאות, איזה צדיקות הן היו. 'בנימין, בוא תיקח משהו', היו מבקשות ממני. הכנסת אורחים למדתי מהסבתות האלה. אני מתגעגע לזה מאוד".

לא אחת היה רבי אריה שולח את הנכד להיכל שלמה ללוות הביתה את הדוד, הרב יוסף שלום אלישיב, שהיה נשוי לבתו. בשבתות היה האחיין אוכל לעתים אצל הדוד. "סבא היה לוקח אותי בנחלאות ומספר לי על גדולי ישראל שהכיר ואיך השפיעו עליו. היה אומר שלום לכל אחד ואחת. 'מה שלומך, רוחל'ה, איך את מרגישה?' היה שואל בפשטות ובנעימות. אני מנסה להמשיך את זה".

אחד הזיכרונות המרגשים של הרב בנג'י הוא הנסיעה עם סבו לכותל במלחמת ששת הימים, עוד לפני שנתנו לאזרחים להיכנס. "הגעתי לארץ באמצע המלחמה, בתור מתנדב מישיבה יוניברסיטי, ושלחו אותי לקיבוץ חפץ חיים. ביום החמישי למלחמה, אחרי ששחררו את ירושלים, הרב קלמן כהנא נסע לכנסת ולקח אותי לסבא. למחרת לקחו אותו לכותל. בסמטא שלפני הכותל הוא עצר ורצה לעשות קריעה. היה לי אולר אז חתכתי לו את קצה הבגד, והוא בירך שהחיינו בשם ומלכות והתחיל לרוץ בסמטה עד שהגיע אל אבני הכותל ונישק אותן בגעגוע".

אחרי שחזר לארץ עם הוריו, למד הרב בנג'י כמה שנים בישיבה אצל סבו וקיבל הסמכה לרבנות מהרב אונטרמן, הרב הראשי. בהמשך עבד בתור עוזר ליו"ר מחלקת עלייה בסוכנות, הרב מרדכי קירשבלום. במסגרת תפקידו העביר סמינריונים לרבנים בחו"ל כדי להכשיר אותם להיות שליחים ולהעלות את הקהילות שלהם לארץ ישראל.

בארבעים השנים האחרונות עבד בעמותת 'גשר', העוסקת בקידום ההבנה בין דתיים לחילונים וקבוצות נוספות בחברה הישראלית. "הרב ד"ר דניאל טרופר הביא אותי לסמינריון בצפת בין חבר'ה דתיים וחילונים, לפני כמעט ארבעים שנה. זה כבש את לבי. ראיתי כאלה שנכנסו בהתחלה ולא רצו לדבר אחד עם השני ובסוף השבת יצאו כחברים. אמרתי לעצמי: זה המקום שאני רוצה להיות בו. זה מה שגדלתי בתוכו, זה מה שראיתי אצל סבא.

"אל סבא היו מגיעים מכל הקשת הרחבה של העם, זאת אהבת ישראל אמיתית, לא בשביל פרסומת או כסף. בהיסטוריה של עם ישראל רואים שכשהיה פירוד הייתה טרגדיה, וכשהיה איחוד היו ניסים ונפלאות. אנחנו צריכים לדעת איך להגיע לכל אחד ולראות את הטוב אצל כל אחד", הוא מסביר.

גשר גם בבה"ד 1

שנים רבות היה הרב לוין אחראי על הסמינריונים בארגון. "ראיתי שזה שבר סטריאוטיפים, זה נתן לחבר'ה דתיים להבין שזה לא רק אנחנו, שיש חלק מהעם שצריך להיות בקשר איתם וזה לא הולך אחד בלי השני. גם לחבר'ה חילונים הייתה הזדמנות, באווירה נינוחה ולא כפייתית, שמראה להם את היופי של היהדות. זה לא כדי להחזיר בתשובה, אלא לפתוח להם את הראש כדי להבין שהיהדות שייכת גם להם".

במה זה שונה משאר המפגשים של דתיים וחילונים בצבא או במקומות עבודה?

"כי כאן יש מדריכים שלימדו איך לעבוד יחד עם אנשים משני הצדדים. זו אמנות ולא דבר שמגיע מעצמו. יש הרבה אנשים במקומות עבודה שעושים קידוש השם, אבל אם רוצים להפגיש בין קבוצות, צריך הכוונה מסודרת וברורה יותר. יש היום הרבה ראשי ישיבות או אנשים גדולים אחרים שבצעירותם עברו ב'גשר'. זה נתן להם הזדמנות להכיר את הצד השני, את הניסיון איך באמת עובדים אחד עם השני, איך מתייחסים אליו".

למה רק להכיר להם את היהדות ולא לנסות להחזיר אותם בתשובה?

"ברור שאני מאמין בדרך שלי והייתי רוצה שאחרים יצטרפו אליה, אבל העיקר אצלי זה להבין את הנשמה של האדם ולתת לו את המרחב להגיע לזה בעצמו. הדרך של 'גשר' היא לפתוח חלון לאנשים שלא הכירו קודם. יש הרבה שפתחו להם את הפתח הזה והם הגיעו איתו רחוק. במהלך השנים יצא לי לסדר קידושין להרבה זוגות חילונים שעברו את 'גשר'. אמנם הם לא חזרו בתשובה, אבל היחס שלהם לדתיים וליהדות הוא אחר לגמרי".

"באו אלינו הורים שהילדים שלהם היו בחוץ לארץ ופעם ראשונה נכנסו לבית כנסת, חשבו שהם לא יהודים כי הם לא ידעו מה עושים שם בכלל. הם בעצמם הבינו שמשהו חסר. בחוץ לארץ יש סאנדי סקול (בית ספר תורני של יום ראשון, י"א) גם בשביל מי שלא לומדים בבתי ספר יהודיים, שנותן להם להכיר לפחות קצת את היהדות שלהם. זה חייב להיות בכל בית ספר גם בארץ. הם חייבים להכיר את המינימום של היהדות שלהם. אם לא היה פחד מחזרה בתשובה, זה היה בכל בית ספר".

ובכל זאת, זה לא שלב מוקדם מדי למפגש כזה? אולי הנערים עוד לא בשלים מספיק?

"אם הילדים יחוו חוויה חיובית בגיל צעיר, הם יהיו מוכנים לשמוע על זה כשיהיו גדולים. בשנים האחרונות דיברתי בפני מאות אלפי חילונים. פעמים רבות הקשר היחיד שלהם עם היהדות הוא מפגש אקראי עם אדם דתי. אם המפגש הזה לא היה חיובי, זה מה שהם יזכרו לכל החיים. לכן כדאי להקדים את המפגש החיובי כמה שאפשר. הילד יכול לחזור הביתה אל המורים שלו ולהציף בפניהם את הדילמות.

"להרבה דתיים שמגיעים למפגשים של 'גשר' אף פעם לא הייתה הזדמנות לשמוע שאלה של חילוני. אני אומר למורים: תשתמשו בזה. הילד יחזור עם שאלות, תעבדו עם זה. אדרבה, החינוך האמיתי הוא ללמד אותם איך מתמודדים עם שאלות כאלה. תחכו שילכו לצבא או לשירות הלאומי, ואז כבר לא יהיה להם את מי לשאול? עדיף בשלב הזה, כדי שאחר כך כשהם ייצאו לעולם הגדול, הם יידעו איך מתייחסים לשאלות. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם מוסדות החינוך. הורים רבים דווקא רצו שהילדים שלהם ישמעו בצורה מסודרת ומבוקרת מה שואלים החילונים, כי הם רוצים שהם גם יקבלו את התשובות הנכונות".

כחלק מפעילותו הענפה ב'גשר', העלה הרב בנג'י הצגה מיוחדת שבה הוא מציג ארבע דמויות: רב חרדי ממאה שערים, נהג אוטובוס ישראלי, אמן יהודי שגר בצרפת ונשוי ללא-יהודייה ותייר אמריקאי עשיר שתורם לישראל, אך לא עולה להשתקע בה. ההצגה מעלה את הדמויות בהומור רב ומאפשרת לצופים לבחון כיצד הם נראים בעיני הזולת, ובתוך כך להתמודד עם סוגיות בנושא זהות יהודית. במהלך השנים עלתה ההצגה כאלפיים פעמים, גם מול צוערים בבה"ד 1. "עד היום אני מקבל ד"שים מאנשים שראו את ההצגה לפני שלושים שנה. הייתי בקיבוצים כמו מזרע, היו מורים שבאו אליי אחרי ההצגה בדמעות ואמרו: אנחנו נגד כפייה, אבל גם נגד בורות".

לפני כמה שנים הרגיש הרב בנג'י תחושת מיצוי ופנה להנהלת 'גשר' בבקשה להפסיק עם ההצגה. הרב טרופר השיב לו: "אתה לא יכול להפסיק". הוא הראה לו כתבה בעיתון 'לאישה' על אישה חילונית מוכרת שסיפרה שהיה לה חבר לא יהודי. במסגרת הצבא היא ראתה את ההצגה והחליטה לנתק את הקשר איתו. "יש בזה כוח עצום ואי אפשר להפסיק", הסביר הרב טרופר. בעקבות פעילותו המתמשכת ב'גשר', נבחר הרב בנג'י להדליק את המשואה בנושא אחדות ישראל ביום העצמאות הל"ו למדינת ישראל.

אצל אדלשטיין ברוסיה הסובייטית

לפני קרוב לשנה נישא יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין בשנית, אחרי שאשתו הראשונה נפטרה ממחלה. מי שחיתן אותם היה לא אחר מהרב בנג'י, שמכיר אותו היטב כבר 35 שנה, עוד מימי רוסיה הקפואה והסובייטית. "באותה תקופה היה מדור בקריה בראשות אריה קרול, ששלח מטעם המדינה לרוסיה אזרחים עם דרכונים אמריקניים. נסעתי עם הרב שמריה שור. הוא הלך ללמד ספרות ויהדות ואני נתתי שיעורים והרצאות ביהדות. היינו שבוע במוסקבה ואז הכרתי את יולי אדלשטיין, לפני שנכנס לכלא. במשך כמה ימים גרתי אצלו בבית והכרתי גם את אשתו טניה. הם היו צדיקים. הם גרו בבית משותף יחד עם משפחה של גויים, ובמסירות נפש שמרו על כשרות ומערכת כלים נפרדת. התפעלתי ממסירות הנפש שלו ליהדות, לא יודעים עליו את הדברים האלה. הוא היה הולך ללמוד גמרא. הכול בצניעות", הוא מתאר בהתרגשות.

לאחר שבוע בעיר הבירה הסובייטית עברו השניים לעיר לנינגרד. "שם עלו עלינו. כשיצאנו מהבית של אחד היהודים, עצרו אותנו. חקרו אותנו למה אנחנו נפגשים עם אנשים שאנחנו לא צריכים להיפגש איתם. בסוף שחררו אותנו ונתנו לנו לחזור לחדר במלון. היו לנו כל מיני פתקים שנתנו לנו להעביר לארץ, צילמנו אותם במצלמה ושרפנו אותם בשירותים". הרב בנג'י מראה לי את צילומי הפתקים באלבום, לצד תמונות מרתקות נוספות מאותו ביקור היסטורי ברוסיה.

"למחרת הלכנו לאחד המוזיאונים הגדולים בלינגרד. באמצע נכנס פוטין, שהיה אז ראש הקג"ב המקומי. לא ידענו מי זה בכלל. הוא החזיר אותנו למלון וגירש אותנו להלסינקי בפינלנד. שנים אחר כך מתקשר אליי הרב שמריה שור כולו נרגש: 'אתה לא תאמין מי נבחר לראשות ממשלת רוסיה'. הסתכלתי בתמונות ומיד זיהיתי את האיש שגירש אותנו מרוסיה".

לפני שנים אחדות הוכתר הרב בנג'י לרב בית הכנסת 'אחדות ישראל' על שם עולי הגרדום בירושלים, בו כיהן סבו כרב. "זה לא פשוט להיות במקום שבו ישבתי ליד הסבא שלי, במקום שבו הקירות ספוגים בהיסטוריה של עם ישראל והמאבק של גירוש הבריטים מהארץ. כל פעם שאני יושב שם אני מרגיש את הקדושה. לפעמים באמצע השבוע אני נכנס רק כדי לשבת כמה דקות להגיד תהילים. בהכתרה שלי היו כמה מבוגרים שבכו מהתרגשות על ההמשכיות".

גם אצל הרב בנג'י מפעמת תחושת ההמשכיות, שלא מתעמעמת עם השנים: "תמיד ידעתי שהייתה לי קרבה מיוחדת לסבא, אבל פתאום מצאתי מכתב שהדוד שלי ר' שלמה כתב לאבא שלי איך שסבא התייחס אליי, וזה פשוט מצמרר. אני מרגיש עד היום שסבא מלווה אותי, זה מדהים אותי כל פעם מחדש".