בשבוע שעבר הלך לעולמו ברמת גן זלמן דובין ז"ל, ניצול שואה ולוחם שסיפורו נשזר בסיפורה של המדינה מראשית ימיה ועד היום.
מי שליוותה את זלמן בשנותיו האחרונות היא אביטל רייכנר שהתוודעה לסיפורו בעקבות עבודה לימודית שביצעה על 'פלוגת האלוקים', כפי שהיא נקראה, וממנה הגיעה לראיון שערכה עם זלמן ונחשפה לסיפור חייו.
כבר בראשית דבריה היא מספרת על חשש שליווה אותה לנוכח היותו של זלמן דובין ערירי וללא משפחה, שמא כאשר יארע לו דבר מה איש לא יידע על כך, אך הנסיבות הובילו לכך שחששה לא התאמת.
זלמן דובין, ניצול שואה ששר במשך ארבע שנים במחנות השמדה שונים (ביניהם מחנה ההשמדה בוכנוולד), התחבא בדרכים לא דרכים, בביוב ועוד, ניצל וברח לבדו, יחידי ממשפחתו, והתגייס לחטיבת אלכסנדרוני מיד עם הגיעו לארץ ישראל. שם, בפלוגה הדתית לחם במספר קרבות באזור מרכז הארץ ואיבד את רוב חבריו לפלוגה בקרב האחרון בכיס פלוג'ה, שם נהרגו עשרות לוחמים בסיפור שכמעט ולא זכה לחשיפה, למעט אירועי הזיכרון וההנצחה של בוגרי החטיבה עצמה.
"לא גדלתי על הסיפור הזה, ואני לא היחידה", אומרת רייכנר ומציינת כי מדובר למעשה בחיילים הציונים-דתיים הראשונים של צה"ל, אותם שעסקו בהתמודדות עם הדרישה למזון כשר, עם קרבות ביום כיפור ושאלות נוספות. באחד המקרים, היא מספרת, קיבל טבח הוראה לבשל ביום כיפור, סירובו ומשפט שנערך לו הוביל את חיילי הפלוגה לשבות רעב בהזדהות עמו. המעשה הגיע לידיעת הרב הצבאי הראשי דאז, הרב שלמה גורן, ולמעשה בעקבותיו הגיע הרב גורן להסכמה מול ראש הממשלה, דוד בן גוריון, לפיה כל מטבחי צה"ל יהיו כשרים.
רייכנר מספרת כיצד פגשה את זלמן בבית הכנסת בו היה פוגש את חבריו לפלוגה, שם היו מקיימים שיחות ומעלים זכרונות, מעין פרלמנט של לוחמי עבר שהתגוררו בסמיכות זה לזה. הפגישה ההיא התקיימה עם אמציה האיתן מאולפני 'אתרוג' שליווה את הפקתו של הסרט על הפלוגה. "במשך ארבע או חמש שעות שישבנו יחד, זכיתי להכיר את זלמן, אדם שמסמל יותר מכל את ההיסטוריה של עם ישראל, אדם שחי עד יומו האחרון את השואה והתקומה".
על הקרב ההוא סיפר לה זלמן במאור פנים שהפתיע אותה בשטף. בקרב זה, הקרב האחרון, זלמן וחברי הפלוגה אמורים היו לכבוש תל. הם התאספו באחת החצרות, וכשהבינו שהם מכותרים מכול כיוון פקד מפקדם לפתוח את נצרות הרימונים ולהיערך להיהרג עם המצרים המתקרבים, ובלבד שלא יפלו בשבי.
"זלמן סיפר, שברגעים אלה עברו עליו כל הזיכרונות משנות המחנות והוא החליט שאחרי כל מה שעבר הוא לא מוכן למות שם. זלמן לקח את הרימון, רץ והתחבא בערימת קש. בדרך, ניסה לעזור לחובש פצוע בשם נחמיה שעודד אותו לברוח כי לו עצמו אין סיכוי. מתוך הקש שמע את היריות, הצעקות והריגת חבריו ע"י המצרים שביצעו בהם וידוא הריגה. הוא התגלה ע"י ההמון הערבי שרצה לעשות בו שפטים, אך קצין מצרי הציל אותו. במשך חודשיים הוחזק זלמן בשבי כשלחוקרו היה ג'מאל נאצר, מי שלימים היה לנשיא מצרים, עד להסכמי שביתת הנשק".
שנה לאחר מכן נקרא זלמן לזהות את גופותיהם של חבריו שנהרגו לצידו.
עוד מוסיפה רייכנר ומספרת כיצד לפני חמש שנים הגיע לדלת ביתו של זלמן נערה ששאלה אותו האם אביו הוא דוד, ומה שמות אחיו. היא סיפרה לו בהתרגשות שהיא הנכדה של אחיו. הסתבר כי אחיו של זלמן ניצל מתוך תופת השואה, התכחש ליהדותו, ורק כאשר נכדתו באה במקרה לארץ, סיפר לה על עברו וביקש שתחפש אם אחיו עוד חי. בעקבות המפגש נסע זלמן לפקיסטן כדי לפגוש את אחיו שנפטר לאחר כמה חודשים".
בשבוע שעבר קיבלה רייכנר שיחת טלפון בה דיווח לה מישהו שזלמן נפטר. "קיבלתי את ההודעה בצער גדול אבל בתחושה של זכות על כך שיידעו אותי שנפטר. התברר שזוג מדהים של חברים שאימץ אותו כבן משפחה גילה אותו בביתו. קרוב משפחתם זכר שהוא קשור לפלוגה, ובחיפוש באינטרנט גילה שנעשה סרט על הפלוגה ושזלמן מופיע בו. בזכות זה גיליתי את הבשורה. פרסמנו בוואצפים ובפייסבוק על ההלוויה, בתקווה שבהתראה קצרה יגיעו לתת לו כבוד אחרון", ואכן רבים הגיעו מכל רחבי הארץ להלווייתו של זלמן. במהלך ההלוויה התוודעה רייכנר לאותו זוג שאימץ את זלמן, למקום הגיעו בנות אולפנה משעלבים ששבו ממסע לפולין ומלווים נוספים.
"בסוף ההלוויה שבה לראשונה ספדתי ראיתי אוטובוס מלא בבנות שחיפשו את ההלוויה. הן הגיעו באמצע מסע תודעה הן שינו תכניות והגיעו להלוויה, באיחור של חצי שעה. הן עלו לקבר, שרו 'אני מאמין' והיה מאוד מרגש", מספרת רייכנר שסיפרה לבנות על דמותו של האיש הקורן שסיפור חייו מהווה השראה של ממש מדור התקומה לדורנו אנו.