"אנחנו אוהבות להיראות טוב, רק שצריך לעשות את זה בקדושה". ליאת קטיפה
"אנחנו אוהבות להיראות טוב, רק שצריך לעשות את זה בקדושה". ליאת קטיפהצילום: עופר עמרם

היה זה עוד לילה של אזעקות בדרום, כשברקע נשמעים רעמי התותחים של מבצע 'צוק איתן'.

ליאת קטיפה שוב לא הצליחה להירדם, כשבחדר הסמוך ישנה בתה הפעוטה ובבניין הדירות שבו התגוררה באופקים אין אפילו ממ"ד לרפואה. כשהחרדה מפני הפעם הבאה שבה תצטרך לרוץ למקלט מדירה שינה מעיניה, היא מחליטה להסיט את המחשבות לכיוון אחר. "שמתי מולי אייפון והתחלתי לצלם את עצמי עושה קשירות מיוחדות במטפחת. אמרתי לעצמי שממילא אני לא יכולה להירדם, אז אכין סרטון שבו אראה לנשים דרכים חדשות לקשירת המטפחת".

קטיפה לא שיערה את עוצמת התגובות לסרטון. בתור התחלה היא קיבלה אלף לייקים, ומבול של פניות מנשים שביקשו שתלמד אותן שיטות נוספות. בעקבות ההצלחה, היא העלתה סרטונים נוספים שהציגו טיפים מקוריים בנוגע לעיצוב המטפחת, "ליפופים, צמות, פרחים, וגם איפור". נשים לא מוכרות לה התחילו לזהות אותה כשהייתה הולכת בקניון, והפתיעו אותה בחיבוק חם שבסופו "תודה רבה" נרגשת. כאלה היא מקבלת עד היום, כשבבעלותה כבר סטודיו בוטיק בן כמה שנים לכיסויי ראש מעוצבים, הנושא את שמה. "רק השבוע", היא מספרת, "פגשתי מישהי באירוע. היא הראתה לי את כיסוי הראש המלא שעל ראשה ואמרה לי 'זה בזכותך. הייתי בלי כיסוי ראש בכלל, אחר כך עברתי לסרט ועכשיו אני עם כיסוי ראש, כי הכיסוי שקניתי ממך כל כך נוח ומצאתי אצלך כזה מבחר. בזכותך עברתי לזה'. אמרתי לה 'זה בזכות הקב"ה' וחיבקתי אותה. אני מקבלת הרבה תגובות כאלה וזה מחזק אותי כל פעם מחדש. זה שווה את כל המניעות והקושי שאני עוברת בלהחזיק עסק כזה".

פסח הכי לבד בעולם

עשר דקות עם ליאת קטיפה בסטודיו בפתח תקווה מספקות לפחות עשרה רעיונות שונים לעיצוב המטפחת, שמותאמים כמעט לכל צורך שתעלו על הדעת: מיציאה חגיגית בערב ועד לסתם כיסוי פרחוני וקליל ליום קיץ. ואם את חושבת שהתעסקות בקשירות היא בזבוז זמן, או שאת לא מצליחה לעקוב אחרי ההוראות, לקטיפה יש פתרון מקורי גם לנשים כמוך. בתנועות ידיים מהירות ומיומנות היא מדגימה איך תזוזה קטנה בבד של המטפחת משנה את המראה לחלוטין, ומגלה את הפטנט שהמציאה ומתחבא בנפח שמתחת למטפחת.

קטיפה היא אישה צעירה שלא שוקטת על השמרים. ככה זה בעסקים, היא מסבירה, חייבים לחדש וליצור כל הזמן כדי להיות רלוונטיים. את העסק שלה, שכולל מלבד מטפחות גם איפור כלות וערב ובית ספר לאיפור, היא מנהלת יחד עם בעלה, כשבבית היא מגדלת גם שתי ילדות קטנות, בנות שלוש וחצי שנה. במספרים היא לא מתעסקת בכלל, היא מודה, ומשאירה את הכבוד לבעלה. לעצמה היא לוקחת את החלק האהוב עליה: היצירה. המטפחת שנמכרת אצלה עטופה וממותגת היטב, עוברת תהליך ארוך שתחילתו כיתות רגליים מפרך ברחוב נחלת בנימין התל-אביבי. היא ממששת, בודקת ואפילו מכבסת כל בד מיוחד שהיא רואה בו פוטנציאל למטפחת מעניינת. המוצר הסופי חייב להיות מבחינתה לא פחות ממושלם.

גם הופעתה של קטיפה מקרינה דיוק בכל פרט. אפילו עכשיו, בסתם יום של חול, היא מאופרת היטב, לבושה בטוב טעם וכמובן – כיסוי הראש משלים את התמונה השיקית. אבל אסור לטעות בה: עם כל העיסוק התמידי במראה החיצוני, מאחורי המטפחות וערכות האיפור עומדת אצלה אמונה גדולה ותחושת שליחות בעיסוק שבחרה בו. בעידן שבו סרט סמלי בשיער מכונה כיסוי ראש, קטיפה עושה חשק לנשים לנסות דווקא את הכיסויים שלה, שלא מתפשרים על אף שערה.

אפילו היא עצמה מתקשה לפעמים להאמין שהיא מדברת היום על צניעות וכיסוי ראש באופן כל כך נחרץ. עד לפני שנים אחדות היא הייתה בחורה שסבלה ממחסור בבד, אם נגדיר זאת בעדינות, ולאו דווקא על הראש. הדרך שעברה מאז היותה נערה שפרקה עול בראשון לציון ועד לאשת חוזר בתשובה שקשורה לרבי נחמן, התחילה מבחינתה אצל לא פחות מאשר הרמב"ם. "הכול התגלגל מתמונה של הרמב"ם, ה' כיוון אותי משם עד לעניין של כיסוי הראש", היא נפעמת גם היום, ומספרת: "תמיד הייתי חייבת להתעסק במשהו כדי להקשיב בשיעור. כשהייתי בכיתה ט', ולמדתי עדיין בבית ספר דתי, שמתי לידי תמונה של הרמב"ם ופשוט התחלתי להעתיק אותה תוך כדי השיעור. יצא לי ציור. תמיד היה לי כישרון בידיים לבנות ולהרכיב דברים, ופתאום אמא שלי ראתה את הציור ואמרה שאני חייבת לבחור מגמה שתתאים לכישרון שלי. הייתה מגמה של אדריכלות ועיצוב פנים, אבל זה היה בתיכון חילוני". קטיפה גדלה בבית דתי אבל מאוד ליברלי כהגדרתה, ולכן לאחר שהצליחה בבחינות למגמת העיצוב, נכנסה בשערי התיכון החילוני.

באופן לא מפתיע, הלימודים במוסד חילוני העמידו אצלה במבחן את הלבוש הצנוע והחצאית. "הרגשתי עוף מוזר, לא רציתי להיות שונה. התחלתי ללכת עם מכנסיים. עדיין שמרתי שבת, אבל הזהות החיצונית שלי הייתה חילונית". כשהתגייסה לצה"ל "איבדתי את זה לגמרי", היא מגדירה. "חזרתי בשאלה, חיללתי שבת. בכל זאת, תמיד הרגשתי שיושב לי משהו על הכתף, זה היה לי קשה. ידעתי שאני עושה משהו לא בסדר. כשהייתי במכונית בשבת זה הרגיש לי לא נכון, משהו אמר לי 'תפסיקי', אבל אמרתי: עזבי, תמשיכי בחיים, כולם ככה".

אחרי השחרור טסה לחו"ל ועבדה בחנות חוף בבעלותו של דודה. "גרתי עם העובדים של החנות. את מוצאת את עצמך בבית עם אנשים שאת לא מכירה, ומרגישה הכי לבד בעולם. עשיתי שם לבד את חג הפסח, שזה הכי חג של משפחה. ואם בארץ קשה להקפיד על כל גרגר של חמץ, בחו"ל עוד יותר קשה. דווקא שם, כשהייתי לבד, רחוק מישראל, בלי המשפחה, כשאיבדתי לגמרי את שמירת המצוות ואני בחוסר צניעות מוחלט, בנקודה הכי נמוכה שהגעתי אליה, פתאום התגלו לי ניצוצות. אתה הכי לבד בעולם, ופתאום הניצוץ של ה' חוזר אליך".

קטיפה הרגישה שהיא לא מסוגלת להישאר עוד בחו"ל. היא עלתה על מטוס לארץ, וחזרה לחיק המשפחה. הניצוץ שהתעורר בה נשאר באותו שלב בתחום התודעה בלבד: "בלב שלי ידעתי שלא מתאים לי המקום שאני נמצאת בו", אבל כלפי חוץ המשיכה בחיים החילוניים. היא ניסתה כל בילוי אפשרי: מסיבות, רביצה על חופי הכנרת, ריקודים, מוזיקה שחורה, מועדונים, ואפילו המשחק החביב עליה – סנוקר, "אבל תמיד כשאתה חוזר ממקום כזה, אתה מרגיש ריק. שום דבר לא נותן לך סיפוק. רק איזו הנאה רגעית שמיד עוברת. אני מוצאת את עצמי בגיל 21 מחפשת כל הזמן סיפוק, ומרגישה שאין תכלית בשום דבר שאני עושה".

באותו זמן היא שומעת את אחיה מדבר כל הזמן בטלפון עם חבר טוב מהצבא, העונה לשם נאור קטיפה. היא מתעניינת אצל אחיה מי הבחור והם נפגשים. "הוא כבר היה בתהליכי חזרה בתשובה. הלך עם כיפה על הראש, אבל כל השאר – מראה חילוני. גם אני עוד הלכתי עם ג'ינסים, אבל בהכרה לקראת חזרה בתשובה. היינו זוג במשך חצי שנה והתחלנו להתחזק יחד".

לשמוח בכל טיפת זיעה

ככל שהתקדמה בתהליך, הפנימה קטיפה שתחום הצניעות משמעותי בקבלת המחויבות של עול המצוות, עם כל הקושי שהוא הציב מולה. "התחלתי להכיר את כל הנושא של צניעות: גרביים, שרוול עד המרפק, חולצה סגורה בצוואר. היה לי מאוד קשה עם זה. אבל הבנתי שאם ה' נתן משהו כל כך גדול, כנראה שיש משהו מאחורי זה. התייעצתי עם בן דוד שלי, שעבר תהליך דומה לשלי, והוא הסביר לי הרבה על הצניעות. כשאתה מבין מה אתה עושה, הרבה יותר קל לך לקבל את זה. ועם זאת, אם ה' ציווה - אני מקבלת באהבה".

ההתחלה, כמו תמיד, הייתה קשה. היא זוכרת את החום בקיץ מתחת ללבוש המלא, את התגובות התמהות של האנשים סביבה. "היום אני כבר שמחה בכל חום ובכל טיפת זיעה שאני סובלת בקיץ. אני יודעת שזה עושה רושם גדול בשמיים, לפום צערא אגרא. אני אומרת לעצמי: אני מצטערת עכשיו, זה נכון. בא לי להשתזף עכשיו בחוף הים, זה דברים שעדיין חסרים לי. אבל כשאני רואה את הדברים הטובים שה' נותן לי, זה שווה הכול. איך אני יכולה להיות כפוית טובה כלפיו? הוא נתן לי משפחה, להקים עסק גדול בזמן קצר, אני עוסקת בתחום שאני אוהבת, אז אני יכולה להגיד לו: עזוב, אני רק אקצר קצת מעל הברך?".

היא התקדמה צעד אחר צעד, קודם להאריך שרוולים, אחר כך חולצה סגורה, עד שהפנימה והתרגלה. באותו זמן החליטו היא ונאור להיפרד, כשהבינו את חומרת האיסור של שמירת נגיעה. הוא עלה ללמוד בישיבה בירושלים והיא החלה לצאת לשידוכים, הפעם עם חולצה וחצאית ארוכות. בסתר לבה השוותה כל מועמד לנאור, ולא הרגישה שמישהו מנצח בתחרות מולו. אחרי שנה, כשנאור שמע שהיא יוצאת עם מישהו יותר ברצינות, הוא מיהר לחזור ולהיפגש איתה, והפעם במראה חדש: הבחור שממנו נפרדה הפך לאברך בעל זקן ופאות, חליפה ומגבעת. היא כבר הייתה בשלב שהצליח להכיל את השינוי הדרמטי מבחינתה, והם נישאו. "משם המשכנו בתהליך החזרה בתשובה, כל אחד נתן מקום לשני להתקדם בקצב שלו".

ומה לגבי כיסוי ראש? זה משהו שהיה לך קל לקבל באותו שלב?

"מיד אחרי החתונה הלכתי עם כיסוי ראש. קניתי כובע כזה הכי פשוט, עם פפיון בצד. המוכרת שמה לי על הראש ואמרה: יפה לך. לקחתי את השקית ומאז", היא מחייכת, "אני לא משתמשת בזה. זה משהו שהיום לא הייתי הולכת איתו".

קטיפה, שאהבה סגנון וצורה, התקשתה להתמודד עם המבחר הלא מספק מבחינתה שהציעו חנויות הכובעים. "למרות שהחמיאו לי, הרגשתי שחסר לי משהו. הוצאתי פוני מקדימה, כדי לשפר את המראה", מה שהיום כבר לא קיים, לאחר שקיבלה על עצמה לכסות את השיער כולו. אבל גם הפתרון הזה לא הרגיע אותה לגמרי. בוקר אחד היא פשוט פתחה את ארון הבגדים שלה, שלפה מתוכו צעיפים והתחילה לקשור ולסדר אותם על הראש בצורה שאולי תתאים לה יותר. "ישבתי עם המטפחות וניסיתי כל מיני דברים על הראש. שיניתי את כיוון הקשירה – מלמטה למעלה. זה משנה את מראה הפנים. העליתי את התמונה לפייסבוק והתחלתי לקבל תגובות. נשים התחננו שאסביר להן איך עשיתי את זה".

משם הדרך הייתה קצרה להקמת עסק שכולו על טהרת עיצוב מטפחות, קשירות מיוחדות ופיתוח פטנטים מקוריים שלה שנועדו להקל על מי שמבקשת לכסות את ראשה באופן מלא. מדי פעם היא ממשיכה להעלות ליוטיוב סרטונים שבהם היא מציגה לקהל הנשים את החידושים פרי רעיונותיה, והתגובות לא מאחרות לבוא. התגובות האלה, היא אומרת, ממלאות אצלה את החלל ההוא שביקש מענה במסיבות ובמועדונים של גיל 21. "זו הרגשה שאי אפשר לתאר, זה משהו רוחני. זה לא כמו סיפוק מזה שאומרים לך שאת יפה. כשמישהי אומרת לך 'אני עושה את המצווה הזאת בזכותך', זה נהיה לי יותר קל, זה שווה לי את כל האתגרים שיש בלנהל את העסק הזה. הסיפוק הזה, זה מה שהיה חסר לי כדי להיות שלמה כשהייתי חילונית. זה לא סיפוק רגעי, זה נותן לי דלק להרבה זמן. כשאני נשברת ברגעי קושי בניהול העסק, אני יושבת וקוראת שוב ושוב את התגובות שנשים כתבו לי, וזה נותן לי כוח".

אחת התגובות המעניינות שקיבלה היא מאישה שסיפרה לה שעמדה על סף פירוק החבילה עם בעלה, בגלל כיסוי ראש. "בעלה אמר לה: אין דבר כזה בלי כיסוי ראש, אי אפשר בלי זה. לה זה היה קשה והם עמדו על סף גירושין. היא נחשפה לסרטונים שלי והתחברה גם לדברים הרעיוניים שאמרתי שם על כיסוי ראש. זה חיזק אותה והיא חזרה למטפחת. הגירושין ירדו מהפרק".

הנס של המטפחת

סיפור שמרגש אותה במיוחד הגיע אליה מאישה שכתבה לה יום אחד: "את לא מכירה אותי, אני צופה בך ומתחזקת ממך המון. אני רוצה לספר לך על משהו שקרה לי בזכותך". הבן שלה, כך סיפרה, נולד כמעט עיוור והרופאים לא נתנו לו סיכוי לראות. הרב של אותה אישה הציע לה להקפיד על כיסוי ראש, כי זה היה נושא שהיה קשה לה במיוחד. היא נתקלה בסרטונים של קטיפה, "וזה נתן לה כוח. היא נחשפה לעולם הקשירות וליופי המיוחד שיש בו", מספרת קטיפה, "זה נותן חשק לכסות את הראש, ולא מתוך כפייה. היום נשים קונות קודם את המטפחת ורק אחר כך מתאימות לה את הבגד, זה נהיה אביזר אופנה בפני עצמו".

הילד, המשיכה וסיפרה האישה, עבר ניתוח והתוצאות הגיעו לרופא. כשההורים התקשרו אליו, בטרם סיפר להם על התוצאות, שאל אותה הרופא להפתעתה: "את כיסית את הראש?". היא השיבה בחיוב, נדהמת. "אני כופר, אתאיסט, לא מאמין בניסים", הצהיר הרופא, "אבל אַת המקרה השני שלי שאישה כיסתה את הראש והילד שלה חזר לראות". "אני יודעת שיש אנשים שיגידו שזה שטויות", אומרת קטיפה, "אבל צריך להאמין שאם ה' ביקש מאיתנו להיות בצניעות, אז יש בזה כוח. כמה כוח יש לכיסוי הראש".

את עצמך, שמנהלת עסק שלם בתחום הזה, לא מרגישה כבר קושי בכיסוי הראש?

קטיפה מפתיעה: "דווקא הבחירה שלי לעסוק בחיצוניות – איפור, בדים, עיצוב, עוזרת לי להתמודד עם הקושי שקיים אצלי בתחום. לפעמים גם לי קשה עם זה, יש שבירות, נפילות. אבל זה שאני כל פעם מעצבת ויוצרת משהו חדש, נותן לי כוח להמשיך הלאה".

היא נזכרת איך כבחורה הייתה מתעסקת בלי סוף דווקא בשיער שלה: "הייתי עושה תוספות, החלקות, צבעים, ופתאום אין לי את זה. אני כבר ארבע שנים בלי. וכמו בחוק מרפי, דווקא אחרי החתונה השיער שלי נהיה יפה יותר. אז היצר הרע מנסה להקשות: יום אחד תלכי בלי כיסוי, מה יקרה? אני מבינה את הקושי שיש לנשים. חושבים שלי זה יותר קל כי אני עוסקת בזה, כי זה יפה לי. אבל זה לא נכון, גם לי יש יצר הרע, ודווקא בגלל שיש לי עסק בתחום הזה – היצר עובד אצלי יותר".

העיסוק הבלתי פוסק במראה החיצוני לא פוגם קצת בעיסוק שצריך להיות בפנימיות?

"אנחנו נשים, זו המהות שלנו. אנחנו אוהבות חיצוניות, בגדים חדשים, להיראות טוב. רק שצריך לעשות את זה בקדושה. זה שאישה היא דתית, לא אומר שהיא צריכה להיות מוזנחת. זה צריך להיות ההפך מהסטיגמה שיש על דתיות, שהן כביכול נשים כבויות שנמצאות כל היום בבית עם הילדים ועם כובע רשת על הראש. היום האישה הדתית היא מטופחת, משקיעה. כל השינויים והחידושים שאני מייצרת זה כיף, זה עוזר לנשים להישאר בצניעות".

איך את מתמודדת עם נשים שמגיעות אלייך ומבקשות דווקא סרט, או כל וריאציה אחרת שאיננה כיסוי ראש מלא?

"אני משתדלת לבוא מהמקום המכיל והמבין. אני אומרת: 'את חושבת שלי קל עם הכיסוי המלא? אני פשוט התקדמתי עוד שלב, אולי גם אצלך זה יגיע. כל אחת לפי המצב שלה'. כשאישה רואה שמבינים אותה, היא קולטת גם שזה לא סוף העולם. ואז אני מראה לה מה יש לי להציע, 'רק תראי איך זה נראה על הראש, אם לא תרצי – תורידי'. וכשיש לאדם את האופציה לחזור אחורה, הוא כבר לא חוזר. אז נכון שכיסוי ראש הוא באמת חובה, אבל היום אנחנו בדור יותר קשה, דור האינטרנט והאייפון. מה שהיה מובן מאליו לסבתות שלנו, זה היום הניסיון הכי קשה לנשים".

"נועה מרשה רק לי לגעת לה בכיסוי"

לקוחות מעניינות במיוחד של קטיפה משתייכות לתת המגזר של כוכבות שחזרו בתשובה, כאלה שבעבר המראה החיצוני שלהן היה חלק מהקריירה, אבל הן לא רוצות לוותר עליו גם כיום. קטיפה מראה לי תמונות שלה עם נועה ירון-דיין ועם מיס עולם לשעבר לינור אברג'ל. שתיהן מחויכות מאוד, כשאת ראשיהן מעטרת מטפחת בעיצובה של קטיפה.

איך נוצר הקשר ביניכן?

"זה היה אחרי שסרטון שלי הופיע ב‑ynet יהדות, דרך ערוץ אורות. מישהו ב‑ynet כנראה ראה את הסרטון, והוא היה קשור גם לעיתון 'לאישה'. באותו זמן עשו שם הפקת צילומים עם לינור אברג'ל, ומכיוון שנחשפו אליי וראו שאני מהתחום, הזמינו אותי לעשות לה סטיילינג לכיסוי הראש. עם נועה הייתי גם בהפקה שהייתה לה ב'לאישה'. הסטיילינג שם לא יודע להתעסק עם זה, ואני מקבלת יד חופשית. באופן כללי, נועה סומכת עליי ונותנת רק לי לגעת לה בכיסוי. מאז יש לי חיבור עם שתיהן. נועה מאוד מבקשת שאסביר לה ביומיום איך לעשות ואיך לקשור. יש גם הרבה דברים דומים בסיפור האישי שלנו, כך שנוצר חיבור. ה' כנראה העביר אותי את המסלול שלי כדי שאבין את הקושי של נשים חוזרות בתשובה".

את המעגל של סיפור חייה, שנפתח בציור של הרמב"ם, סוגרת קטיפה כעת עם ציטוט של אביה: "כשהתחלתי לעסוק בכיסויי ראש, נזכרתי בציור של הרמב"ם מכיתה ט'. איך הכול התחיל משם, כשגיליתי שיש לי כישרון חבוי. כשאבא שלי ראה אותי עם כיסוי הראש שעיצבתי, הוא אמר: 'את נראית כמו הרמב"ם'. זה כבוד גדול בשבילי", היא מחייכת, "הכול בעצם התחיל מכיסוי הראש שלו".

[email protected]