להצליח במאבק על הזכויות הדתיות

הרמטכ"ל ואחריותו

הפרסומים אודות פגישת הרמטכ"ל עם כמה רבנים אינם מרגיעים. כל עוד הוא משאיר על כנה את הפקודה המחייבת חיילים דתיים לשמוע שירת זמרת, הרי שעמדתם הבסיסית של חברי המטכ"ל נותרה שאפשר לכפות יהודים להפר את מנהגם ההלכתי, ולכן אין יותר אמון ביכולת שלהם לכבד את מורשת ישראל ואת החיילים הדתיים.

העיקרון צריך להיות ברור כשמש בצהריים: בצה"ל לא כופים יהודים לעבור על שום הלכה. מאז שעיקרון זה הופר, הכול נפרץ.

התגובות המאלפות

מהתגובות הרבות נראה שהעיסוק בשאלות החיילים בצבא נחוץ מאוד. מכיוון שמדובר בנושא רחב, ראוי להציגו מזוויות שונות כדי להציף את הבעיות, ולא פחות חשוב - כדי לקבל סיוע מהחוכמה שהצטברה אצל אנשים רבים (חלק נכבד מהמכתבים לא אוכל לפרסם בגלל קוצר המקום, אולם מכולם למדתי).

הדרכה חשובה מרב צבאי במילואים

"שלום הרב. כמי ששירת כרב צבאי, ברצוני לומר שרוב הבעיות היו נפתרות אילו היו נצמדים לפקודות. הבעיה שלא יודעים אותן, וכל הזמן מתרחש סביב נושאי הדת משא ומתן מתיש, שפוגע בחיילים הדתיים.

כשעברתי קורס רבנים צבאיים, הייתי היחיד מבין החיילים והסגל (!) שידע על פקודות מטכ"ל בענייני דת. אחרי לחץ מרובה מצדי הביאו לנו חוברת קטנה ולא ממצה של חלק מפקודות המטכ"ל. בפועל לא היה על זה שום שיעור - שלא לדבר על מבחן שיוודא שהרבנים הצבאיים באמת יודעים את הפקודות.

אנשים חושבים שמי שמשתמש בפקודות מטכ"ל הוא קטנוני, ושאם ינסה להשתמש בהן זה יחזור אליו בהפוכה עם פקודות אחרות שלא יהיו נוחות לחייל הדתי. בפועל, המציאות הפוכה. מי שיודע את הזכויות שלו ומוכן להילחם עליהן, לא יצטרך להילחם. כמו באומנויות לחימה - מי שיודע להילחם נלחם פחות...

כאשר שימשתי כרב צבאי, הסגל בבסיס ידע שאני בקיא בפקודות מטכ"ל ושלא כדאי להתעסק עם הדת. כאשר מפסיקים לנהל משא ומתן ונצמדים לפקודות מטכ"ל, מקבלים את כל מה שצריך ורף המתח יורד. זה דורש אומץ בתחילה, אך בסוף זה משתלם. הכרחי שהרבנים הצבאיים יהיו בקיאים בפקודות, וצריך גם ללמד את המתכוננים לגיוס את הפקודות ואת דרכי השימוש בהן.

אביא סיפור: חייל דתי בתחילת טירונות, כשהאווירה סביבו חילונית, ביקש בצום י' בטבת להישאר ללמוד בבית הכנסת ולהשתתף בתוכנית התורנית שהכנתי, ולנוח בחדר. המפקד שלו טען שבאותו יום יש שיעורים עיוניים בכיתה ואין סיבה שהוא לא ישתתף בהם - הרי באזרחות אנשים עובדים בצומות כרגיל. על פי הדרכתי החייל השיב שלפקודות כולם צריכים לציית, והפקודה קובעת שחייל בצום פטור מכל פעילות. אם המפקד מתייחס לפקודות מטכ"ל כהמלצה בלבד - כך גם יתייחסו לפקודות שלו.

המפקד כעס ובא אליי בדרישה שאמצא פרצה בפקודה כדי לחייב את החייל להשתתף בשיעורים. הסברתי לאותו קצין, שהיה חדש בבסיס, שלפני כמה חודשים דאגתי שיעלו קצין למשפט בגלל שהורה לחייל ללכת לנשקייה ולחתום על נשק ביום צום, ואם הוא מעוניין - אני יכול לסדר גם לו משפט.

ההשפעה של עמדתי ושל עמדת החייל שהיה מוכן לעמוד על כך הייתה דרמטית. ליוויתי מחזורי טירונות רבים, עם מפקדים וחיילים מגוונים, וזה היה המחזור שעבר את כל נושאי הדת בצורה החלקה ביותר - לטובת כל הצדדים".

דוגמה נוספת מזמן התפילה

"המפקדים רוצים שהחיילים הדתיים יחזרו ללו"ז בהקדם האפשרי. החיילים רוצים זמן להתפלל בכוונה ואולי גם ללמוד קצת תורה. לולי פקודות מטכ"ל, היה צריך כל בוקר להתווכח מחדש על זמן התפילה. כשיש פקודת מטכ"ל, גם החיילים וגם המפקדים יודעים שאין טעם להתווכח. ישבו אלופים ורבנים, חקרו את הנושא במכלול ההיבטים והגיעו לנוסח פקודות מאוזן (באופן יחסי). הבעיה מתחילה כשטירונים או מפקדים קטנים חושבים שהראייה שלהם רחבה יותר ומתחילים לשחק עם הפקודות.

לפי פקודת מטכ"ל (34.0301), הזמן שצריך להקציב לתפילת שחרית בימי חול הוא 40 דקות, ובשני וחמישי - 50 דקות. למנחה וערבית - 15 דקות לכל תפילה. בחול המועד - שחרית שעתיים, ומנחה וערבית 30 דקות כל אחת. למען הסר ספק, ברור שתוספת 'יעלה ויבוא' בתפילת העמידה לוקחת פחות מ‑15 דקות. אולם בראייה הרחבה של אלופי המטכ"ל והרב הראשי דאז, הבינו שלפחות חלק מהחיילים הדתיים צריכים בחג זמן "להיטען רוחנית". לכן קבעו בפקודות מטכ"ל זמנים אלו, כדי שפעם בחצי שנה יהיו כמה ימים שבהם אפשר להתפלל בנחת ולהוסיף כמה הלכות או ניגון כהכנה לתפילה.

פעמים רבות קורה שחיילים דתיים, ולפעמים גם רבנים צבאיים, מתוך כוונות טובות, אומרים למפקדים שאין צורך במלוא הזמן שנקבע בפקודות. בוויתורם זה הם יוצרים נזק גדול. בתחילת הטירונות החיילים הדתיים לא תמיד מודעים לקשיים הנפשיים שלהם. רק במשך הזמן, לאחר שכבר ויתרו על זכותם, הם מנסים לשמור על עצמם, אבל אז קשה להם מאוד. כאשר חיילים דתיים מקצצים בזמן התפילות, הם יוצרים לחץ חברתי על שאר הדתיים ומציירים אותם כ'עקצנים', ובלי לשים לב גורמים לרבים מהם משבר דתי או נפשי קשה. כל מי שהיה בצבא יודע שלא כל מי שנכנס יציב מבחינה דתית ונפשית יוצא כך מהצבא. האם נשיאת חן זמנית ורווח של 10 דקות ללו"ז שווה את הסיכון הזה?"

דוגמה נוספת בענייני צניעות

"בהיותי בבסיס... רציתי להתאמן בחדר הכושר. על פי פקודה (33.0207), מכיוון שהבסיס הוא בסיס סגור (כלומר החיילים ישנים שם), יש להפעיל את חדר הכושר בכל שבוע לכל הפחות ארבע שעות לגברים בלבד וארבע שעות לנשים בלבד ולפרסם את השעות.

"ניגשתי למפעילה של חדר הכושר וביקשתי ממנה שתקצה מספר שעות נפרדות, כדי שאוכל להתאמן. בהתחלה היא המליצה לי לבוא בשעות שהן בדרך כלל ריקות. כשעניתי שאני רוצה להימנע מאי נעימויות ורוצה שעות מוגדרות, היא ענתה לי שאני היחיד בבסיס שמבקש ואין סיבה להגביל את כולם בגללי.

"לא ראיתי צורך להתווכח איתה. ניגשתי ישירות לקצין שאחראי על מערכי האימונים והחינוך בבסיס, והסברתי לו שאיני מבקש טובה אלא שיקיימו את הפקודה. חדר הכושר והציוד הם של הצבא, וכולנו חיילים המצייתים לפקודות. הקצין הבין מיד והורה לאותה מש"קית לפרסם בתוך יומיים שעות נפרדות. שמחתי לגלות שחיילים דתיים וחיילות דתיות שלא ידעתי שהתביישו לבקש, שמחו על ההזדמנות והתחילו להתאמן בשעות הנפרדות, ואפילו התמידו יותר ממני".

עד כאן דבריו המחכימים של רב צבאי לשעבר.

ניסיון מחכים מהגשת קבילה

מכתב נוסף:

"בעקבות הטורים הקודמים, רצינו לשתף את הרב בסיפור שלנו. היינו שני חיילים שביצענו את שירותנו הצבאי לפני כעשר שנים במסגרת ישיבת הסדר, שלא במחלקה של ביינישים. במהלך שירותנו נתקלנו בהמון בעיות קטנות וגדולות שעלולות להטריד את החייל הדתי. את חלקן הגדול הצלחנו לפתור בפנייה ישירה למפקדים האישיים. אולם היו בעיות קשות שלא הייתה מספיק נכונות לפתור. אז התוודענו לנציב קבילות החיילים, ויצא לנו להשתמש לא פעם בשירותיו של הארגון החשוב הזה. בניגוד לדימוי, מדובר על תהליך פשוט אשר כולל מילוי טופס אחד בלבד, בלי אגרות ובלי תשלום.

במיוחד רצינו לספר על מקרה אחד שהתעלה מעל כולם. היינו שני ביינישים בחמ"ל של החטיבה בבסיס צבאי על גבול ישראל-מצרים. נכון לאז עדיין לא הייתה קיימת בעיית המסתננים, ובשעות השגרה ההתעסקות הייתה בעיקר באימונים וגמלים תועים. הבעיה הקשה הייתה בשבת. מכיוון שמדובר בגבול מבצעי, מצאנו את עצמנו נדרשים לעשות אינספור מלאכות, אשר במקרה הטוב לא היו בגדר פיקוח נפש ובמקרה הרע היו תוצאה מגחמה של אחד הקצינים בחמ"ל או בשטח.

ניסינו להתלונן ולנסות לקבל פתרונות דרך הקצינים הישירים שלנו ובדרגים שמעליהם. לאחר שלא קיבלנו מענה, פנינו דרך הרבנות הצבאית (ברמת החטיבה וברמה עליונה יותר), אך לקח להם המון זמן לענות, ותשובתם הייתה מאוד כללית ולא פתרה את הבעיות בשטח.

בצר לנו, החלטנו לשלוח קבילה. תוך יממה וחצי מרגע שליחת הקבילה, הוזמנו לשיחה אצל המג"ד אשר צעק עלינו במשך כעשר דקות, ובסיכומן הודיע לנו שהוא אוסר עלינו לקבול בעתיד אלא אם כן הקבילה תעבור דרכו. מיד לאחר שיצאנו ממשרדו שלחנו קבילה נוספת על חוצפתו של המג"ד, שהעז לאסור עלינו לקבול ללא רשותו. כבר לאחר הקבילה הראשונה נמצא הפתרון לחילולי השבת (פתרון שלפני כן לא הובא בחשבון), אבל היחס של כל המפקדים כלפינו היה עוין מאוד. כמה ימים לאחר מכן, כאשר הגיעו לבדוק את הקבילה השנייה, התחילו כולם להתייחס אלינו בכבוד, וגם נמצאו דרכים יצירתיות לפתור את כל בעיות הדת".

בשולי המכתב - סיכום חובת התוכחה

כך אכן ראוי וצודק לנהוג. אולם צריך לציין שרוב החיילים אינם מסוגלים לעמוד בגבורה שכזו אל מול מפקדיהם. ואף על פי כן, חובה עליהם להתייעץ עם הוריהם ורבניהם כדי לפתור את הבעיות במשך שירותם, ואת חובת התוכחה באמצעות קבילה עליהם לקיים לכל המאוחר לאחר סיום תקופת שירותם תחת אותם מפקדים. ואם לא יגישו קבילה, הרי שביטלו מצווה מהתורה ואף הם נחשבים כשותפים בכל מה שפגעו מפקדיהם בענייני דת.

והגיבורים שמצליחים לעמוד על שלהם מול מפקדיהם, בונים בכך את אישיותם וסוללים את דרכם לעתיד. כיום אחד מכותבי המכתב עומד לסיים דוקטורט בפיזיקה, והשני מכהן בתפקיד ניהולי בכיר.

לתגובות: [email protected]