איזון בין הרשות השופטת למחוקקת. כנסת ישראל
איזון בין הרשות השופטת למחוקקת. כנסת ישראלצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

ביום שלישי השבוע הגיע היועץ המשפטי לממשלה ליישוב אלקנה, לכינוס שערכה ועדת הקשר אריאל והשומרון של לשכת עורכי הדין.

מנדלבליט הרצה בפני המשתתפים על שורה ארוכה של נושאים, אחד מהם היה המתח בין זכותו של שר להגשים את מדיניותו ובין המגבלות המשפטיות המוטלות עליו. בהקשר זה סיפר מנדלבליט על המשא ומתן בינו ובין השרה מירי רגב, באשר לכוונתה של רגב לשלול את תקציבם של מוסדות תרבות שאינם מופיעים ביו"ש. מנדלבליט ציין כי הסביר לשרה שמשמעות ההחלטה היא סגירתם של אותם מוסדות בפועל, דבר שאיננו אפשרי משפטית. לדבריו, הוא הציע לשרה פתרון חלופי של מתן תמריצים למוסדות תרבות שיופיעו ביו"ש ובפריפריה, פתרון אפשרי משפטית שמגשים גם את מדיניות השרה.

שעות ספורות אחר כך, ביום רביעי בבוקר, פורסם שהיועמ"ש בלם את יוזמתו של שר הביטחון אביגדור ליברמן לשלול את ההכרה בישיבת ההסדר בעלי. גם במקרה זה ציין היועמ"ש, כפי שהיו שהעירו בצדק מיד לאחר שליחת מכתב הזימון, שהדבר כלל איננו בסמכות השר, ובוודאי שלא בדרך זו. עם זאת ציין היועמ"ש כי שלילת הפריבילגיות המיוחדות שניתנו למכינה בעלי בנוגע למכסת דחיות השירות – אפשרית.

למעשה מדובר בשני צדדים של אותה מטבע בדיוק. תפקידו של היועמ"ש כשומר סף, המבהיר את מגבלות החוק, הוא תפקיד חשוב. איש לא רוצה לחיות במדינה שבה החוק הפקר. זאת כמובן במידה שבה הוא מבין שגם הוא כפוף קודם כול למחוקק, וכן שמי שקובע את המדיניות הוא הדרג הפוליטי ולא הוא.

2

הטעיה חלקית

בשנת 2014 אושר בכנסת חוק שכונה אז "חוק המשילות". החוק כלל שני אלמנטים מרכזיים: העלאת אחוז החסימה ל‑3.25 אחוזים וקביעה שהצעת אי אמון חייבת להיות "קונסטרוקטיבית" – כלומר, 61 חברי הכנסת הדרושים לצורך אישור הצעת אי אמון חייבים להסכים גם על מועמד חלופי מטעמם להרכבת הממשלה. היועץ המשפטי לכנסת, עו"ד אייל ינון, העמיד את הח"כים על הבעייתיות הראשונה שבחוק, והיא העובדה שהוא איננו מקדם משילות. "משילות משמעותה יכולת הממשלה לכהן באופן אפקטיבי ולקדם מדיניותה בכנסת", הגדיר היטב עו"ד ינון. למעשה, כידוע לכולנו, השינוי המשמעותי היחיד שהתרחש בעקבות החוק הוא הקמת 'הרשימה המשותפת'. המשילות, בכל מובן שהיא, לא השתפרה אפילו לא במעט.

בשבוע שעבר הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק חדשה, גם היא מכונה על ידי יוזמיה "חוק המשילות". אולם בניגוד לחוק המשילות ושלל יוזמות המשילות הנוספות שעלו וירדו לאורך השנים, להצעה החדשה ישנו פוטנציאל אמיתי לשפר באופן ממשי את המשילות. את ההצעה יזם ח"כ מוטי יוגב, ומי שעומדת מאחוריה היא תנועת 'דרך חיים'. הרעיון של ההצעה פשוט: ביטול המהפכה החוקתית מבית מדרשו של אהרון ברק.

צמד המילים "המהפכה החוקתית" הפך כבר לחלק משגרת הלשון, אבל תרשו לי להתעכב לרגע אחד על משמעותו. בחודש מרץ 1992, בשלהי ימיה של הכנסת ה‑12, אישרה הכנסת שני חוקי יסוד - חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. שני החוקים הללו היו אמורים בעצם להוות את שני הפרקים הראשונים ב"מגילת הזכויות" של החוקה הישראלית העתידה לבוא. עד כאן העובדות המוסכמות. השאלה שטרם נפתרה היא מה המחוקקים חשבו שהם מאשרים באותה העת.

פרופ' גידי ספיר מציג שתי תשובות קיצוניות לשאלה הזאת, ותשובת ביניים סבירה יותר. התשובה הקיצונית האחת היא שחברי הכנסת הבינו את מלוא משמעותה של המהפכה החוקתית שהם יוצרים במו ידיהם. התשובה הזאת ככל הנראה איננה נכונה, זאת לאור התבטאויות שונות שנשמעו באותה העת. אחת מהן השמיע יו"ר ועדת חוקה דאז, ח"כ אוריאל לין, בעת הצגת החוק לפני הכנסת בקריאה שנייה ושלישית: "אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית המשפט העליון. אנחנו לא עושים כפי שהוצע בחוק יסוד החקיקה או בחוק יסוד זכויות האדם שהוגשו בזמנם. אין מוקם בית משפט לחוקה (...) שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים". אינדיקציה נוספת היא מיעוט חברי הכנסת שהשתתפו בהצבעה - פחות ממחצית מחברי הכנסת.

תשובה קיצונית שנייה היא שחברי הכנסת רומו. סיפרו להם שמדובר בחוק הצהרתי גרידא, ובפועל עשו להם "מהפכה חוקתית" מתחת לאף, תוך שיתוף פעולה בין כמה ח"כים ובין צמרת מערכת המשפט ובראשה השופט ברק. יש כמה סיבות טובות לחשוב שגם זה לא בדיוק המצב, במיוחד לאור דברים שונים שנאמרו בדיוני ועדת חוקה לקראת אישור החוק. נכון שבניגוד לחוק יסוד חופש העיסוק, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לא כולל פסקת שריוּן, אולם קשה להניח שחברי הכנסת לא הבינו שהמגבלה שהחוק יוצר על החקיקה תפורש בידי גורם חיצוני.

התשובה הסבירה ביותר היא שמדובר היה כאן בהטעיה חלקית. הח"כים הבינו שהם משנים את המצב, אבל הם היו רחוקים מלהבין עד כמה הם שינו אותו. ההטעיה החלקית מתחלקת לשניים. החלק הראשון נוגע להיקף הזכויות שעליהן מגן חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. במקור כללה מגילת הזכויות שורה ארוכה של זכויות, מתוכן חוקקו שלוש זכויות בלבד: כבוד האדם, חירות, ובחוק נפרד: חופש העיסוק. יתר הזכויות לא חוקקו בכוונת מכוון, מאחר שלא הושגה עליהן הסכמה. מה קרה בפועל? בג"ץ "קרא" לתוך החוק הקיים מגילת זכויות שלמה, תוך טענה ש"כבוד האדם" כולל גם שוויון, חופש ביטוי ושלל זכויות נוספות שהוצאו במכוון מהחוק המקורי. החלק השני נוגע למובן של "ביקורת שיפוטית". חוק יסוד החקיקה לא נחקק באותה שעה, גם זאת בכוונת מכוון. לאור זאת ניתן בהחלט היה להניח אז שהביקורת השיפוטית שיפעיל בג"ץ תהיה מרוסנת, ותבוא לידי ביטוי רק במקרים קיצוניים מאוד. זה כידוע לא קרה.

חוק המשילות החדש, שנתמך על ידי ח"כים מכל מפלגות הקואליציה מלבד 'כולנו', מחזיר את הגלגל לאחור ומשיב לחברי הכנסת את השליטה בספר החוקים של מדינת ישראל. החוק היה צריך להיחקק כבר לפני עשור, אך מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

3

איבדנו את החמלה

על עצם החלטתו של הנשיא ריבלין שלא לחון את ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט אפשר להתווכח. השאלה, ככל שהדבר נוגע לאולמרט, מורכבת ורבת פנים. אולם ההחלטה הנוכחית היא חלק ממגמה שעליה כן צריך לדבר: מגמת הירידה בשיעור החנינות ובאיכותן.

ריבלין הוא לא האשם היחיד. הוא מהווה שיקוף טוב למה שעובר על החברה הישראלית. מגמה הולכת וגוברת של ייקוב הדין את ההר, וירידה ניכרת ברייטינג של מושגי הרחמים ולפנים משורת הדין. תרשו לי להניח שריבלין העריך, ובצדק, שמתן חנינה יקים עליו ביקורת ציבורית, והחליט שלא להכניס את ראשו לבור הזה.

כדי לנמק את ההחלטה עשה ריבלין כבר כמה פעמים שימוש בטענה שנימוקי החנינה כבר היו בפני בית המשפט, שלקח אותם בחשבון בעת גזירת הדין. הטענה הזאת יוצרת מצב מוזר, שאין לו שום מקור בחוק, לפיו בקשת חנינה היא חסרת כל סיכוי אם לא התרחש בין גזר הדין לבקשה שינוי נסיבות ממשי. אחרת נדרש הסנגור למעשה "להחביא" מבית המשפט כמה נימוקים להקלה בעונש ולשמור אותם לבקשת החנינה.

כאמור, מדובר במגמה חברתית. ישראל של שנת 2017 איבדה חלק מרגש החמלה הציבורי שלה. לא בטוח שזו מגמה חיובית ובוודאי שצריך להתקיים בנושא דיון ציבורי פתוח וכן.

***הפינה הכלכלית***

מחיר הבחירות להסתדרות

לא יודע אם שמתם לב, אבל מערכת יחסי העבודה בישראל סוערת מאוד בתקופה האחרונה. שורה של סכסוכי עבודה רחבים מאוד מסעירה את המשק, כשההיגיון מאחורי הכרזתם לא תמיד ברור מספיק. קחו למשל סכסוך עבודה אחד שהוכרז השבוע, בעקבות החשש לפיטורי עובדי מפעלי חיפה כימיקלים.

הסיפור התחיל בפרשת מיכל האמוניה שבמפרץ חיפה. חיפה כימיקלים לא נענתה להצעת המדינה להעביר את ייצור האמוניה לדרום ולסגור את המיכל בחיפה. כעת, כשהחברה נאלצת לרוקן את המיכל, היא מאיימת לסגור את כל פעילות הייצור במפעלי הדשנים שלה בישראל, וההסתדרות מצידה הכריזה על סכסוך עבודה. עד כאן לגיטימי לחלוטין. אולם השבוע הכריזה ההסתדרות, בעקבות הסכסוך בחיפה כימיקלים, על עוד שני סכסוכי עבודה: האחד בכל מפעלי התעשייה בישראל שעובדיהם מאוגדים בהסתדרות, והשני בכל המגזר הציבורי באזור הדרום (שם ממוקם החלק העיקרי של מפעלי חיפה כימיקלים, למרות השם המטעה).

אם נניח שלהכרזת סכסוך העבודה במגזר הציבורי בדרום יש עוד טיפת היגיון, הפעלת לחץ על הממשלה למצוא פתרון לסוגיית האמוניה, מה חטאו בעלי מפעלי התעשייה בכל רחבי הארץ? מדוע בעל מפעל תעשייתי בכל מקום, בצפון, בדרום או במרכז, צריך לעמוד בפני סכנת השבתה? מה הם אשמים בסכסוך ובאיזו דרך הם יכולים להשפיע על פתרונו? זו כאמור דוגמה אחת, ודוגמאות נוספות ישנן גם. במקביל נחתמה לאחרונה שורה של הסכמי שכר מיטיבים, שחיסלו סכסוכי עבודה שהיו פתוחים תקופה ארוכה.

האווירה הסוערת בעולם יחסי העבודה יכולה להיות מוסברת בצירוף מקרים ובהחלטות נקודתיות, אבל יש גם הסבר אחר. הבחירות להסתדרות העומדות בפתח. מול שלטונו של ניסנקורן בהסתדרות עומדת יריבה לא קלה, ח"כ שלי יחימוביץ'. ליחימוביץ' יש שני דברים שחסרים מאוד לניסנקורן, כריזמה ובולטות תקשורתית. כתוצאה מכך ניסנקורן גילה שהוא לא במצב טוב, ועלול לאבד את השליטה בארגון ליריבתו שבאה משורות הכנסת. הדרך שלו להילחם בכך היא להצטייר מהר ככל האפשר כמנהיג עובדים חד, חריף ונחוש, למרות מראה הפקיד האפרורי שהוא איננו מצליח להיפטר ממנו.

השאלה שחייבת לעלות היא כמובן עד כמה מדובר במהלך לגיטימי, ומי צריך לשלם את המחיר על הבחירות ההולכות ומתקרבות בהסתדרות. יחימוביץ' לא יכולה להיות זו שתציף את הנושא, מאחר שגם היא לא יכולה להרשות לעצמה להצטייר כמתונה, אם היא רוצה להיבחר. יכול להיות שהפתרון צריך להיות בהגבלה ופיקוח על סכסוכי עבודה בתקופת בחירות בהסתדרות, ואולי, כפי שכבר כתבנו כאן, צריך לחשוב שוב על עצם קיומו של הארגון הזה במבנה הנוכחי.

לתגובות: [email protected]