"בעוד חמישה ימים פסח, ותראו כמה חמץ נשאר פה! מה נעשה? איך נסיים את הכול?", שאלה בחוסר אונים.
כולנו אמנם כרסמנו במרץ את חבילות החטיפים שמילאו את המדפים במזווה, אבל הר מוצרי המזון עדיין היה רחוק מלהיעלם.
גם אחרי שחילקנו מוצרים למשפחות נצרכות, נשארו חבילות מזון פתוחות שלא נהוג לתרום לאחרים. "צריך פה ראש יצירתי", אמרה אחותי יפעת, "איך אנחנו מחסלים את כל מה שנשאר פה?". במשפחה שלנו, ואני אומרת את זה בלי להשוויץ, כשאומרים "ראש יצירתי" מתכוונים אליי בדרך כלל. אז התגייסתי למשימה, והתחלתי לחשוב. מיינתי את הקופסאות והשקיות, ובהדרגה התרקם אצלי רעיון.
עוד באותו ערב, כשכולנו התכנסנו בחצר הבית אחרי יום עבודה מפרך של ניקיונות, הצעתי את הרעיון: "כדי לסיים את החמץ ככל שניתן, נכין בכל ערב ארוחה מקורית שתהיה מורכבת מהחומרים שיש בארגז. כל אחד יקבל שלושה חומרים ויצטרך להרכיב מהם מנה מעניינת וכמובן – טעימה. בהצלחה לנו".
המשפחה שלי, שדי אוהבת לבשל, התלהבה מהרעיון. חילקתי לכל אחד את המוצרים שלו, וראיתי אותם חושבים ומתחילים להחליף ביניהם רעיונות. אחרי חצי שעה ישבנו כולנו על הדשא, ובמרכזו, על גבי שמיכה ששימשה מפה מאולתרת, הונחו המנות הייחודיות. למנה ראשונה אכלנו את מה שהכין לנו ערן: מרק בצל עם פתיתים ושקדי מרק. בהמשך אכלנו את הפסטה שהוגשה עם גבינה ופירורי לחם, מעשה ידיה של עדי. מנה שלישית הייתה מאפה מבצק עלים וזיתים שהכינה תמר. לקינוח אכלנו עוגיות מיוחדות, עשויות משברי קורנפלקס, ביסקוויטים וופלים, עם ציפוי שוקולד מלמעלה.
הסעודה נגמרה כשכולנו לא מסוגלים להכניס עוד פירור לפה, אבל היצירתיות של כולם הפתיעה אותנו. החיוך הגדול ביותר היה על פניה של אמא, שסיכמה את הערב בקביעה: "המפלס בארגז ירד בזכותכם לחצי. תמשיכו ככה, ונגיע מוכנים לפסח".
אבל למחרת הפטנט החדש כבר לא עבד. בסוף יום עבודה נוסף, אף אחד כבר לא רצה אוכל מאולתר, יצירתי ככל שיהיה. רצינו אוכל טעים, טרי ופשוט, משהו בין פיצה לפלאפל. "אבל מה עם החמץ שעוד נשאר?" תהתה אמא, "הבטחתם למצוא לזה פתרון".
שוב אימצתי את מוחי, והגיתי רעיון חדש. "אתם יודעים מה?" פניתי לאחיי ואחיותיי, "אולי באמת אין לנו חשק לאכול אוכל מאולתר, אבל כמו שאני מכיר אתכם, יש לכם חשק להכין אותו. אז אולי – אחרי שנאכל פיצה כמו שצריך – נכין שוב מאכלים ממה שנשאר, נעמיד אותם בדוכן ברחוב ונחלק לאנשים שירצו לטעום".
כעת, במיוחד אחרי מילת הקסם "פיצה", שוב נענו כולם לאתגר בהתלהבות. תמר, ערן, עדי ואני שינסנו מותניים וחגרנו סינרים, והכנו דברים מוצלחים יותר אפילו מאתמול בערב. סידרנו את הכול יפה על שולחן שהצבנו ליד המכולת, והזמנו את העוברים ושבים לטעום ממעשה ידינו. ראשון הטועמים היה שאול, השיפוצניק המבוגר של השכונה: "מממ..." טעם את הקוסקוס המעורב באטריות מתובלות של עדי, "מעניין מאוד, את הכנת את זה לבד?". אחרי שאול הגיעו טועמים נוספים: "את יכולה לתת לי את המתכון?" התעניינה גברת אחת אצל תמר במתכון הוופלים שצופו בפירורי עוגיות ואגוזים. "אף פעם לא טעמתי מאפה כל כך מיוחד", אמר בחור שאכל את הכיסנים הממולאים בשברי מקלות מלוחים ואגוזים.
בסופו של היום סוכם עם בעל המכולת שנעמיד את הדוכן למנות חמץ מיוחדות גם אחרי פסח, "זה מביא לי קונים", הסביר וחייך. אבל אמא חייכה יותר מכולם: "עכשיו באמת עשיתם ביעור חמץ".