אולי דווקא המצה שאוכלים לשם מצווה יכולה להחזיר אותנו לפסים של חירות
אולי דווקא המצה שאוכלים לשם מצווה יכולה להחזיר אותנו לפסים של חירותאיור: עדי דוד

חג הכולסטרול - המוכר יותר כחג הפסח - עומד בפתחנו, ושוב אני מוצאת את עצמי סופרת בזעזוע את מספר הביצים שמתגנבות לתוך התפריט.

באדיבות עוגות הפסח, לחמניות הפסח והכופתאות, אנחנו עוברים בקלות את ה‑120, וכאילו זה לא מספיק, החבר'ה אוכלים סתם ככה בשביל הכיף עוד ביצה קשה עם מי מלח על המצה.

ואם כבר מדברים על מצה, תזכירו לי לכמה פרוסות לחם היא מקבילה? נדמה לי שבשנה שעברה זה היה שבע. או שזה מספר המצות שצריך לאכול כדי לצאת ידי חובה בליל הסדר? בכל מקרה, דיאטטי זה לא. וגם לא תפוחי האדמה, השוקולד למריחה וריבוי הסעודות באופן כללי. אולי כדאי להעביר את עשרה בטבת לסוף ניסן.

אבל לי באמת אין על מה להתלונן. גם החג הכי משמין לא ידחוף אצלי את מחוג המאזניים יותר מקילו אחד ימינה, וגם אם הקילו הזה נדבק כמו מסטיק ולא יורד יותר, זה בחזקת "לא נעים - לא נורא". בטח בהשוואה לבעלי משקל עודף קיצוני, כמו שתועדו בסדרה 'שמנופוביה' של ערוץ הוט, שהגיעה אליי ישירות לתיבת הדוא"ל.

מותר להגיד "שמן"?

מעולם לא חשבתי על עצמי כשמנופובית. חלק מחברותיי הטובות ביותר רחוקות מלהיות דקיקות, ובאמת שזה מעולם לא הטריד אותי. אבל פתאום שמתי לב שבזמן הכתיבה התלבטתי קשות אם אפשר להשתמש בכלל במילה שמן, או שמא מדובר בעלבון צורב. למעשה, למה ששמן יהיה מעליב יותר מגבוה או נמוך? בסך הכול זו מילה שבאה לתאר ממד גופני. אבל מתברר שלמילה הזאת מצטרפות הרבה משמעויות נלוות, רובן שליליות. אז אנא, נקו את הניואנסים האלה מכוונותיי והרשו לי לספר לכם על חבורת השמנים, השמנים-לשעבר והמשוכנעים שהם שמנים, שהתייצבו מול המצלמה וחשפו איך החיים נראים מנקודת מבט של אקסטרה-אקסטרה לארג'.

באופן לא מפתיע, חלק ניכר מכאבם של המרואיינים סובב סביב יחס החברה, ובעיקר יחס המשפחה הקרובה. החוויות חזרו אצל כולם: ההתבוננות התמידית לתוך הצלחת, ההערות העוקצניות עד משפילות ("מווו"), המחמאות המסויגות ("היית יכולה להיות מדהימה אם רק היית מורידה עשרה קילו"), האפליה בין האחים כשכולם מקבלים עוד עוגייה והילד השמן לא. אישה אחת סיפרה בכאב גדול על חוג הריקוד שהצטיינה בו, כשבהופעת סוף השנה היא הוחבאה אי שם בירכתי הבמה, הרחק מעין הקהל והזרקור המאיר. גם העולם הרפואי יצא רע, עם סיפורים על רופאים שהתעלמו מסימפטומים מסוכנים, האשימו את עודף המשקל בכול ואפילו לא שלחו את החולה לבדיקה.

הסדרה הביאה גם שורת מומחים שהתייחסו לשמנופוביה מכיוונים שונים: תרבותי, כלכלי ופסיכולוגי. הם דיברו על המסרים הכפולים של המדיה והחברה, כשמצד אחד תרבות האוכל שמגלגלת מיליארדים מועצמת ומואדרת, ומצד שני דורשים מכולם להיות רזים וחטובים. חוקרת תרבות סיפרה על תקופות שבהן צמיג או שניים נחשבו דווקא לסימן היכר של יופי, הצלחה ושפע. גסטרולוג מומחה הסביר שלא תמיד מבנה גוף שמן קשור לכמות האוכל שאוכלים, ופסיכולוגים חידדו את הקשיים בלהיות דחוי על רקע המשקל שלך. לא דברים שלא יכולתי לחשוב עליהם לבד, אבל הם אף פעם לא העסיקו אותי.

אם תפקיד הסדרה היה לעורר את המודעות והרגישות למצוקתם של השמנים, מבחינתי היא בהחלט הצליחה. עצם השמעת הקול הבלתי אמצעי שלהם היא חשובה מאוד, ושלא כמו הראיונות המגוחכים בתוכניות הריאליטי, הדברים שיוצאים מהלב גם נכנסים אליו. אלא מה? אני לא בטוחה שאני מסכימה עם האג'נדה הבולטת מאוד של היוצרים, שבשורה התחתונה אומרת - עזבו את השמנים לנפשם, זה לגיטימי וסבבה להיות בעודף משקל.

ברור שאין שום מקום לדחייה והעלבה של אף אדם, ובכלל להתערבות במראה חיצוני של מאן דהוא. זה לגמרי עניינו, וזה לא הופך אותו לאדם פחות אינטליגנטי ומקסים מכל אחד אחר, ואין ספק שלא היה מזיק לתרבות המערבית להרחיב קצת את קונספט היופי שלה, בכל המובנים.

אבל אם מדברים על השמנה כתופעה כללית - האם נכון לעודד אותה? קשה לי להאמין שהמחקרים שקושרים עודף משקל עם כמעט כל מחלה אפשרית הם קונספירציה. וכהורה, נותרתי עם שאלה קשה: מה באמת אפשר לעשות כשיש ילד שעודף המשקל פוגע לו בבריאות, ואתה דווקא כן האחראי? איך אפשר לעזור לו בלי שיצא שרוט לכל החיים?

חירות אמיתית

פרט לקישור הצולע של כמות הקלוריות במצה, לנושא האכילה וההשמנה יש קשר הרבה יותר עמוק לחג. האכילה ביהדות, כפי שכולנו יודעים, היא הרבה מעבר למילוי צורך גופני. יש בה ממדים רוחניים, וגם לשליטה בה.

עד כמה כולנו, ולא רק בעלי עודף משקל, משועבדים לאכילה שלנו? למתוק אחרי הארוחה, לנשנוש המיותר? ומאידך - עד כמה אנחנו משועבדים למה שהחברה חושבת על המראה החיצוני שלנו, ורצים אחרי דיאטות? בחלק השלישי בסדרה התראיינו אנשים, חלקם שמנים באופן קיצוני, שהחליטו להשלים עם המראה שלהם. אפשר להתווכח כמה זה בריא פיזית, אבל אין ספק שנפשית, הם נראים הרבה יותר רגועים. הם מצאו את נקודת החירות שלהם, ובאופן מפתיע גם החברה והחיים מאירים להם פנים.

ההשמנה היא רק דוגמה, כמובן. רובנו מדשדשים בתוך כבלים מדומיינים כאלה ואחרים שכבלנו בהם את עצמנו. ואולי דווקא המצה הפשוטה שאוכלים נטו לשם מצווה, עם כל הקלוריות שלה, יכולה להחזיר אותנו לפסים של חירות.

[email protected]