שיבי פרומן
שיבי פרומןצילום: יונתן סינדל, פלאש 90

פסח בשבילי - מעבדות לחירות: "ביום הולדת 60 שאלנו את אבי ז"ל מה הוא מאחל לעצמו והוא אמר כך: "אני בגיל 60, זה בדיוק חצי החיים, אני מאחל לעצמי להפסיק להיות דתי ולהתחיל לעבוד את ה', לצאת מעבדות לחירות"

צריך לצאת מהשעבוד של העולם הדתי, לצאת מהמייצרים של המצוות כריטואלים קשוחים. מהכבדות של הדת כמסגרת רעיונית ומעשית של חוק וסדר, מסגרת הישגית שמארגנת לנו באופן צודק ואמיתי את החיים האישיים והחברתיים.

צריך להשתחרר מזה ולהתחיל לעבוד את ה', להתחיל להעמיד לפני ה' את המעשים והמילים והמחשבות הדתיות, למסור הכול אל הניסיון להיות איתו בקשר, להיות שלו.

בעולם כזה אין תנאי קבלה, אין הרבה או מעט, אין מדרגות ואין הישגים מצטברים, יש בו את השאלה הפשוטה האם אני לפני ה' עכשיו.

והרגעים לפני ה', רגעי החופש של האדם המאמין, הם פלאי פלאים. הכבדות של העולם הזה לא פועלת עליו, הוא מתחיל לעוף כמו ציפור, מה שחסר לא באמת חסר, מה שקשה לא באמת נוגע בו עד הסוף, רוח ארוכה ממלאת לו את הנשמה. להיות דתי זה שעבוד אמיתי, אבל עבד ה' הוא לבדו חופשי".

״החמץ״ שביערתי השנה: כמה לייקים? ועכשיו? מי הגיב? רגע זה אומר שהוא בעד או נגד? אולי הוא בכלל לא הבין? הייתי צריך לכתוב אחרת, כמה לייקים עכשיו? אהה, רגע, עוד שיתוף, יופי ב"ה, לא, רגע, הוא שיתף כדי להתנגד לזה. וכמה לייקים עכשיו?

העולם הדיגיטאלי מספק לנו בלי הפסקה מודעות חיצונית לעצמנו. בכל רגע נתון אפשר לקבל אינדיקציה כיצד הדברים שלנו נשמעים ומתקבלים. המודעות לעצמנו, דרך ההתבוננות איך העולם רואה אותנו, מלווים כל אמירה ומעשה ואין איך לברוח מההשפעה של זה על האופן שבו אנחנו מתנהלים.

ההתעסקות במבט החיצוני הזה על עצמנו ועל הדברים שאנחנו עושים, הוא שורש ההחמצה של החיים עצמם, של המעבר אל הדבר הבא שיש לעשות. ההתעסקות המוגזמת בעצמנו, היא החמץ שמתפיח ביודעין ובלא יודעין את העיסה שאנחנו ולא מאפשר לנו את המיצוי של החיים: להיות שליח של דברים שעוברים דרכנו ולא רק הדבר בעצמו.

הפסח הזה, אין יותר ביקורת לייקים, אין חזרה לאחור אל הדברים שכבר נעשו, בלי האובר מודעות, עושה ומשחררים".

איפה אני בליל הסדר: שילה. אצל ההורים של אשתי. בית מפוצץ קטניות. כל הפיוזים הדתיים, שרדומים כל השנה, מקפיצים אותי להיות המחמיר שבמחמירים. מדקדק על קוצו של סעיף, במתח גדול ובויכוחים לא נגמרים. נטורי קרתא קטן עלי כשאני שם בפסח, ישיבות הקו רפורמים לידי. יש אומרים שזה קשור למהות החג, שזה זמן בשנה שראוי לדקדק בו, להחמיר בשביל כל השנה. ויש אומרים שזה סתם תירוץ טוב והזדמנות יפה בשבילי לממש את הצורך לריב עם הורים של אשתי.

כך או כך זה לא משנה, להחמיר בפסח מקובל עלינו מדורי דורות ולריב עם השוויר והשוויגר זה בוודאי מסורת יהודית עתיקה, אז גם השנה נעשה זאת בשמחה".