הרב יובל שרלו
הרב יובל שרלוצילום: דוברות 'צֹהר'

פרשת המלך שבספר דברים היא לִבה של הדרכת התורה ביחס לצורת השלטון, עוצמתו ומגבלותיו. תשומת הלב ההלכתית העיקרית ניתנה לאורך הדורות לשאלת מהותה של פרשה זו – האם מדובר במצווה חיובית, המצווה על עם ישראל להקים לו ישות מדינית, או במצווה הדומה למצוות אשת יפת תואר – דיבור של התורה כנגד יצר הרע של האומה הישראלית והנמכת הקומה האידאית. בשאלה זו נחלקו תנאים ואמוראים (ספרי במקום; סנהדרין כ ע"ב), והמחלוקת המשיכה לימי הראשונים, כאשר הרמב"ם מונה את מינוי המלך כמצווה, ואברבנאל בפירושו לתורה מקביל אותה מפורשות למצוות אשת יפת תואר.

מחלוקת זו, אף שאינה מנוסחת כך, ממשיכה במידה מרובה גם לימינו, וחלק מהיחס למדינת ישראל טמון בה. במסגרת הדיון הזה עולה השאלה עד כמה מדובר דווקא בשלטון מלוכני (כך עולה מהלכות מלכים ברמב"ם), או שעצם העובדה שהתורה ניסחה את דבריה בביטוי "ככל הגויים אשר סביבותיי", מלמדת כי התורה אינה מחייבת צורת שלטון מסוימת, ואם המקובל בעולם המתוקן לקיים מבנה חוקתי אחר – אף הוא רצוי על פי התורה. אפשרות זו ניתן לנעוץ בדברי הנצי"ב לפרשה: "...אלא פירוש מקרא דילן ככל הגויים אשר סביבותיי, היינו לעניין הנהגת המדינה וכמו שכתבתי, דבזה משתנים דעות בני אדם היאך מתנהג יותר בטוב, ומשום הכי (=ובשל כך) נדרש להסכמת המדינה, לאמור אשימה וכו'".

מעבר לשאלה העקרונית ביחס לשלטון, התורה עוסקת גם בעקרונות שצריכים להנחות אותו. פסוקי הסיום של הפרשה מדגישים את שתי הסכנות האורבות למלוכה: "לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאל", לאמור: התורה מלמדת כי מערכת שלטונית עלולה להתדרדר לניצול ושחיתות, והעדפת טובת עצמה על פני הדאגה לאזרחים ("רום לבבו מאחיו"); מצד שני היא עלולה ליפול לבור תחתיות של שכחת המשימה והחזון של העם, וסטייה מהמטרה היסודית שלשמה הביא אותנו הקב"ה לארץ הזאת, והחובה לממש את הברית שבין ה' ובין העם.

מדיניות של ריסון

התורה אינה מסתפקת באזהרות הכלליות בלבד, אלא מלמדת גם מה הן הדרכים העקרוניות שבהן יש להתמודד עם סכנות אלה. דרך אחת היא ההימנעות. התורה מצווה כי על המלך להימנע מריבוי סוסים, כסף וזהב ונשים. חובה זו מתפרשת בשני מעגלים. מעגל אחד, שבו עסקה המשנה, הוא תבניתו של ארמון המלך: "לא ירבה לו נשים, אלא שמונה עשרה. רבי יהודה אומר, מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רבי שמעון אומר, אפילו אחת ומסירה את לבו, הרי זה לא יישאנה... לא ירבה לו סוסים, אלא כדי מרכבתו, וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד, אלא כדי לתן אפסניא" (סנהדרין פ"ב מ"ד).

המשנה מלמדת שכדי להתמודד עם הסכנות האורבות למלוכה, על המלך לחיות חיים צנועים יחסית. סמלי המעמד – נשים, כסף וזהב וסוסים – חייבים אמנם להימצא בארמונו של המלך, ולא זו בלבד, אלא שחכמי התורה שבעל פה לימדו כי "שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך" (קידושין לב ע"ב), אולם הם חייבים להיות מוגבלים. התורה מלמדת כי אם המלך שומר על אורח חיים צנוע, הדבר משפיע על היחס שלו לעצמו, למלכותו ולאזרחיו.

מעגל שני עולה מדברי ישעיהו הנביא כאשר הוא מתאר את ממלכת יהודה בזמנו תוך שימוש בלשונה של פרשת המלך: "ותמלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאוצרותיו, ותמלא ארצו סוסים ואין קצה למרכבותיו. ותמלא ארצו אלילים למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעותיו" (ישעיהו ב, ז‑ח). מתיאור זה עולה כי אין מדובר רק באופיו של ארמון המלוכה, כי אם בשאלת המדיניות הכללית.

המדיניות הכללית היא מדיניות של ריסון: ריסון העוצמה הצבאית, ריסון העוצמה המדינית (נשים כביטוי לכריתת ברית עם מלכים זרים) וריסון המדיניות הכלכלית. ואכן, חלק מהראשונים למדו כך את פרשת המלך עצמה, כגון הרמב"ן בשעה שהוא דן במדיניות הביטחונית: "כי הזהיר לא ירבה לו סוסים - אפילו מארצו ומארץ שנער או בדרך סחורה המותרת, שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאוד, אבל יהיה מבטחו בשם אלוקיו" (רמב"ן על דברים יז, טז).

בד בבד עם מצוות הלא תעשה ישנה גם מצוות עשה, והיא כתיבת ספר התורה וקריאה מתמדת בו "למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם" (דברים יז, יט). מלך שקורא באופן מתמיד את הייעוד שלשמו הכניס אותנו הקב"ה לארץ זאת, בונה לעצמו מערכת תודעתית מתמדת של תזכורת המטרה והמגמה, והתעוררות מתמדת ללכת בדרך הישרה של המלוכה.

העקרונות היסודיים האלה רלוונטיים מאוד גם למדינת ישראל של היום. עצם מעמדה ההלכתי קשור בפרשת המלך, וזאת לאור דברי הרב קוק בשו"ת משפט כהן, המלמדים כי בשעה שאין מלוכה בדרכה של תורה – המדינה המודרנית היא ממלאת המקום של המלוכה. גם למדינה אורבות הסכנות של "רום לבבו מאחיו", ושל "סור מן המצווה ימין ושמאל". גם היא חייבת ללמוד הן את שפת הצמצום באורח החיים של המנהיגות עצמה, ולא פחות מכך – את המדיניות המרסנת של התחומים השונים; וגם לה חשוב לשוב מדי יום ביומו לייעוד ולחזון שלה, כדי שקיומה ימשיך להיות לברכה לאומה הישראלית.