מכתב זועם של אב שכול לשופט העליון

רון קרמן תמה על אמירתו של השופט דנציגר התומכת בהשבת גופות מחבלים ומגיב: "למשפחות מחבלים לא מגיע שיהיה קבר להשתטח עליו".

בני טוקר , כ"ה בניסן תשע"ז

זוכר כל יום. רון קרמן
זוכר כל יום. רון קרמן
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
לכבוד
השופט יורם דנציגר
בימים קשים אלה, ימים שבין יום האזכרה לביתי טל קרמן הי"ד, אשר נהרגה בפיגוע קו 37 בחיפה ב-5 במרץ 2003, ובסמיכות לסדר הפסח אותו נאלצתי זאת הפעם ה-14 לערוך ללא בתי בכורתי ולקראת יום הזיכרון, ימים קשים לי במיוחד, ימים בהם מנסה אני לרכז את מחשבותיי ולהעלותן בכתב נקרא בדרכי מאמר אשר נכתב לפני מספר שבועות על ידי עדי דניאל.
המאמר מתאר את הדיון שהתנהל בבית המשפט בראשותך ב-16 במרץ ובו דרשו ארגוני שמאל להשיב למשפחותיהם גופות מחבלים מתאבדים מההתקוממות השנייה.
לא אכנס במכתבי זה לעובדה ההזויה כיצד זה יכולים ישראלים, בשר מבשרי באשר הם, כמו המוקד להגנת הפרט – להפגין אטימות לב לא אנושית כלפי בני עמם, ולהעדיף ולהיות לפה לאותן יצרניות מתאבדים, משפחות מחבלים, אשר עצמו עין ואולי אף עודדו את ילדיהם לבצע פיגוע התאבדות ולרצוח חפים מפשע.

ארגונים אלה מונעים ממניעים הזרים לי ולעולם לא אצליח להבין את סדר היום שהם מנסים להוביל.

באותו מאמר עצמו נאלצתי לקרוא את דברי אבי הרוצח אשר מלין על כך שהוא, אשר גידל רוצח 22 שנה וכיום הוא רוצה "...לקבור אותו קרוב לנו לפי הדת המוסלמית. קשה לאבד בן יקר, ומה שקשה יותר שאין קבר לבננו".

היכן היה אותו מלין כאשר חינך על פי הדת המוסלמית את בנו 22 שנה וכתוצאה ישירה למעשיו קם בנו ורצח את בתי ו-16 ישראלים נוספים?! עוד מוסיף אותו עותר: "...אין כל רלוונטיות לשאלה מי היה המת ומה היו מעשיו....". אלו מילים נבובות וטפלות.

האם זכאי רוצח המונים לאותו כבוד כמו אדם אשר תרם לחברה כל ימי חיו? ולסיום דבריו הוא מעוניין לקיים הלוויה מכובדת.... כולנו עדים לחגיגות הניצחון להם זוכים כל הרוצחים המוחזרים למשפחותיהם, כחלק מהאדרת הטרור. לזאת בדיוק מכוון העותר, לקבלת הכבוד מהחברה אשר חייה על ערכים אחרים. אותו אב הינו חלק ממשפחה חברונית אשר שילחה עשרות מחבלים מבני המשפחה וחרטה על דיגלה את דרך הטרור שהיא דרך הרצח.

דבריו מקוממים עד אין קץ ועם כל הקושי שבדבר והידיעה שהוא האויב אשר אחראי לרציחת של טל בתי, אני דוחה את דבריו אך יכול להבין את המניע.
ואז אני נתקל בדבריך כבוד השופט יורם דנציגר, שופט בבית המשפט במדינת ישראל. חוליה שהיא חלק אינטגראלי בשרשרת הכוללת את הממשלה, כוחות הביטחון ושאר מרכיבים במערכת שתפקידה הראשון הוא לשמור על חיי אזרחי מדינת ישראל. תרשה לי לצטט את דבריך מהדיון, וכה אמרת: "המשפחה רוצה שיהיה לה מקום לפקוד את יקירה", והוספת "לא משנה אם מדובר במחבל שגזל חיים של אחרים".

חלוק אני על דבריך. יודע אני שחורג אני מהנהלים, כאשר אזרח מהשורה פונה ישירות לשופט, אך אני שכלתי את טל בגלל הפתיחות ובגלל כל אותם ניסיונות כושלים להבין ולהכיל את האויב! פונה אני אליך כאב אל אב שהיה עושה כל שביכולתו לשמור על חיי בתו וילדיו.

אני לא ראיתי את בתי טל זה 14 שנה ולא אראה אותה עד יום מותי. דבריך היו מכוונים גם אלי כבוד השופט! לא כך יהיה! אותה משפחה חינכה את בנה לקום ולרצוח את בתי. אותה משפחה נתמכת על ידי חברה המאדירה טרור יום אחרי יום!

כאשר האויב מצהיר שבאין קבר הוא היה נוהג אחרת, ידעו כל אויבי ישראל שעל אף כל ההתלבטויות והקשיים, ועל מנת להילחם בטרור ישאר המצב הקיים. לא בית המשפט יתן מזור למשפחות הרוצחים.

די! מספיק עם הניסיונות הכושלים בשם הנאורות והשלום. ידעו אותן יצרניות מתאבדים, משפחות המחבלים, שמדינת ישראל ומערכת המשפט, כחלק ממנה, תעשה הכל לשמור על חיי אזרחי מדינת ישראל ולא תיכנע לגחמות נבובות של משפחות מחבלים אשר קובלות על אבדן בנם שבחר להתאבד ולאחר קבלת מבוקשן יחזרו לשיגרת דרכם על כל המשתמע מכך.

אני תקווה שדבריי יפלו על אוזן קשובה ויהוו משקל שכנגד לבקשת העותרים ומשפחות המחבלים ובכך תדחה בקשתם על ידי בית המשפט.
רון, אבא של טל קרמן הי"ד
ערב יום הזכרון תשע"ז