יומן חי מתוך המוות
יומן חי מתוך המוותצילום: מתוך עטיפת הספר. יד ושם

'חששנו פן נתפוגג' הוא שמו של ספר חדש (הוצאת יד ושם) ובו יומנה של צ'רנה ברקוביץ' המתארת במהלך ימי המלחמה את נוראות החיים בגטו שרגורוד שבטרנסניסטריה.

ביומנה גוללה ברקוביץ' בתיאורים חיים ועכשוויים את הנדודים, הרדיפות, החולי, הרעב ותחושת האפסיות אל מול הרוע שרדף ורדה ב-1700 יהודי קהילתה שרבים מהם מתו בזה אחר זה. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם נכדה, עמירם ברקת, שהיה שותף להכנתו של הספר הכולל לבד מהיומן גם פרקי יומן של אביו שהתגייס לצבא הבריטי, מסמכים ותמונות מהימים הנוראים ההם.

"היומן התגלגל במשפחה שנים רבות. אחת השאלות שהייתי רוצה לשאול אותה היא איך הצליחה לכתוב. לפעמים באותו יום ולפעמים ימים אחרי שקרו האירועים", מספר ברקת. "היומן כתוב גרמנית השפה של אותו חבל ארץ והגיע איתה לארץ ישראל אחרי המלחמה. למעט אביה שנפטר בני המשפחה שרדו את השואה".

ביומן מתארת ברקוביץ' באופן חי וקשה גם ימיו האחרונים של אביה ואף את קצב עליית חום גופו ממגיפת הטיפוס שהפילה חללים רבים בקרב יהודי הגטו, "הרופאים של העיירה נפטרו בזה אחר זה ואחר כך גם החולים".

בספר מובאים גם דפי יומנו של וילי, אביו של ברקת, בנה של צ'רנה ברקוביץ' שלא היה באותם ימים עם בני המשפחה הנודדים ונמלטים ממקום למקום אלא נשלח לארץ ישראל בראשית התקופה. "אבי לא היה שותף לכל אלה. הוא נשלח לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער והגיע כנער בן 16 לארץ. הקשר בינו לבין המשפחה שנשארה בצפון רומניה התנהל במברקים של עד 25 מילים. גם המברקים הללו נשמרו. בתחילת סוף שנות שמונים סבתי נפטרה ואבי תרגם את היומן מגרמנית לעברית, ולאחר שהוא נפטר הבאתי אותם ל'יד ושם' והתברר שיש מעט חומר ותיעוד על יהודי האזור הזה, והיומן התקבל בזרועות פתוחות".

כשנשאל ברקת מדוע לא יצא הספר ולא התפרסמו הדברים כבר לפני עשרות שנים הוא מספר כי במשך שנים סבר שמדובר בסיפור משפחתי שאינו חורג מגבולות המשפחה אל היבטים לאומיים, אך "אחר כך כשקראתי את הספר בעיניים של מתבונן מהצד, יש לי תחושה שיש בו מסרים מאוד עמוקים. זהו סיפור של הישרדות בשלוש רמות – ברמה האישית, רמת המשפחה וברמת הקהילה. יהודי העיירה דבקו אלה לאלה ועזרו זה לזה במשך שלוש שנים עד לחזרתם לאותה עיירה. התמיכה ההדדית הביאה מצב ששני שלישים מיהודי העיירה חזרו. אלו סיפורי גבורה שלא מספיק מודעים להם. יש כאן סיפור הישרדות הרואי שמלמד על חשיבות הקהילה, הקשרים החברתיים והערבות ההדדית".

ביומנה מתארת ברקוביץ' מתוך התופת את הפנים הבלחתי מוכרות של חיי נרדפות ותלישות, את העוני המחסור והרעב, את אבדן השפיות של מי שרואה את קרוביו מתים לנגד עיניו, את החולי הרודף ומפיל חללים, "היא כותבת בצורה מאוד מדויקת ואמתית בלי לייפות את המציאות. התדרדרות של אנשים שחיו בעבר בתנאים נוחים – בני משפחתי חיו ברווחה כלכלית וללא רדיפות, ובבת אחת חרב עליהם עולמם , אבל הם עברו מסלול ייסורים עד לשפל המדרגה ומאבק על שפיות דעתם לנוכח הזוועות שהם ראו".

ממשיך ברקת ומספר על התהליך שאותו עוברת סבתו במהלך השנים אודותיהם מספר יומנה, תהליך שמתחיל מזעזוע על רמיסת הפסנתר בבית והלאה, ככל שחולפת התקופה הזעזוע נשמר לאירועים חמורים וקשים יותר ויותר. "בתחילת הספר היא מזועזעת לראות אך אשתו ובתו של קצין המשטרה מגיעים לבית לבזוז את הבית בעודם מולם. היא מתארת בצורה חיה איך הגברת עולה על הפסנתר כדי לתלוש את הווילון והיא מזדעזעת כשהיא רואה אותה עולה על הפסנתר מבלי להוריד את הנעליים, ולאורך הסיפור רואים כיצד האנושיות נבחנת במצבים הרבה יותר בסיסיים. זה מגיע למצב של שפל מדרגה של אנשים שמאבדים שפיות, של אנשים שמסתובבים עירומים ברחובות, של תינוקות שנשחטים לעיני קרוביהם וכו'. היא כותבת שרגע הנחת היחיד שהיה היה במפגשים לעשיית צרכים. זו סיטואציה מזעזעת אבל היא מראה עד כמה הנפש יכולה להתדרדר ולשמור עדיין על האנושיות ועל הקשר המשפחתי והקהילתי".

עוד נשאל ברקת על הביטוי 'ההשגחה חזה עלינו' שכותבת סבתו תוך כדי המציאות הבלתי נתפסת, כיצד יכולה הייתה סבתו להתייחס להשגחה במציאות שכזו. "קרו להם לא מעט ניסים באותה תקופה. הייתה לה את היכולת להיות אסירת תודה להרבה אנשים שעשו להם מעשי חסד. דודתי מספרת שלסבתי היו הזיות כשהיא חלתה בטיפוס, ובהזיות היא אמרה שהיא חלמה חלומות נהדרים שאנחנו גרמנים וחיים חיים טובים. זה נותן תחושה של הדימוי העצמי לאן הוא הגיע. היא מתארת שהיה חשוב לה לארגן לאביה טקס הלוויה מכובד עם רב שילווה את הארון והטקס יתקיים על פי כל כללי המסורת. היה חשוב לה לשמור על האמונה, מה גם שאביה היה אדם מאוד דתי והיא לא, אבל האמונה מתחזקת במצבים קשים שכאלה".