הרב מנחם פליקס
הרב מנחם פליקסצילום: אישי חזני, סטודיו מרקם

התחלה: תש"ו, רומניה. נולד להורים אודים מוצלים מאש, הצעיר מבין ארבעה ילדים. "נשארנו אחותי שמבוגרת ממני בשבע שנים ואני".

מעבּרה: לארץ עלה עם משפחתו שנתיים לאחר הקמת המדינה היישר אל מחנה לקליטה ומיון עולים 'שער העלייה' בחיפה. בהמשך עברו למחנה עולים בעין שמר. "אף פעם לא הרגשתי מסכן שאני חי במעברה. גדלתי לתוך זה, לא הייתה לי נקודת השוואה למשהו אחר".

סערה: מהחיים כילד במעברה נחקקו חוויות, כמו זו של חורף 1951. "היה חורף קשה. גרנו בצריף והייתה סערה גדולה. אבא קשר את הצריף למיטות כדי לנסות איכשהו לעגן את הבית. הביתנים מסביב עפו ברוח. בסופו של דבר נאלצנו לברוח למבנה שהיה יציב יותר".

אבא: אליהו פליקס ז"ל. "אבא היה 'נחום תקום' במובן החיובי של המילה. הוא עבר הרבה משברים בחיים, במלחמה, בעלייה לארץ חדשה, בקשיי פרנסה, בלאבד אישה, אבל תמיד הוא הצליח לקום. אף פעם לא איבד את הרוח הטובה וחי עם הומור ושמחה. צוק איתן שכזה".

אמא לאה: אמו לאה הלכה לעולמה בפתאומיות כשהיה בן תשע. "אמא הייתה בשנות ה‑40 לחייה. בליל שבת היא חטפה אירוע מוחי, הובהלה לבית חולים ואחרי שבוע נפטרה".

טראומה: "מאז האירוע אחותי הגדולה הפכה לאישה הבוגרת בבית. בפרספקטיבה לאחור, אני לא יודע אם האובדן של אמא השאיר בי צלקות להמשך החיים. מהר מאוד יצאתי מהבית למדרשייה".

המדרשייה: "כל שבת רביעית היינו משתחררים הביתה. מבחינה מסוימת, לאור הנסיבות, זה היה סוג של בית בשבילי. תקופה משמעותית בחיים שלי. במדרשייה הונחו היסודות למי שאני היום".

מרכז הרב: עם תום לימודיו בישיבה התיכונית שאף להמשיך וללמוד תורה. "היה לי ברור שאני מחפש ישיבה ציונית". ואכן, במשך חמש שנים קבע את מושבו בישיבת מרכז הרב. "שם נבנה העולם הרוחני שלי". מתלמידיו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, "דמות משפיעה ומאוד מרכזית בחיים שלי".

הנאום: ביום עצמאות תשכ"ז, כשלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, נכח בנאומו של הרב צבי יהודה. "אני לא אשכח את השיחה הדרמטית הזאת על 'איפה חברון שלנו? איפה שכם שלנו?'. זה עדיין מצלצל באוזניי. אז עוד לא ידענו שמדובר בשיחה שעומדת להגשים את עצמה, בחזון. אבל הרגשנו שזה מטלטל. אחת החוויות החזקות שלי".

החצי השני: טובה. נישאו בשנת תשכ"ח, כשעוד הייתה סטודנטית צעירה באוניברסיטת בר-אילן. "אשת חיל אמיתית. מורה לאנגלית ולשון עברית. הבלנית הראשונה במתנחלי חברון. תמיד כשהיה צריך לנהל מטבח גדול או להפעיל מעון לתינוקות באלון מורה, הטילו עליה את המשימה".

הנחת: שבעה. הבן הבכור הרב יוסף, אב ל‑11 ילדים ונינה אחת; אחריו לייקי (לאה), "קרויה על שם אמא שלי", אם לתשעה ילדים, נאוה אם לעשרה ילדים, עפרה הי"ד שנרצחה בפיגוע ירי, הרב משה אב לשישה; שמוליק אב לשלושה, ובן הזקונים אורי, אב לארבעה. "זכינו ברוך ה' להקים שבט יפה".

חוזרים לחברון: אלו היו הימים שאחרי מלחמת ששת הימים, וכזוג צעיר חיפשו היכן לקבוע את ביתם. "הבנו שאנחנו רוצים לבנות את ביתנו במקום ששוחרר במלחמה, והצטרפנו למתנחלי חברון". יחד עם קבוצה של משפחות ורווקים שהו במלון פארק בליל הסדר ובמשך תקופה, עד שהועברו לבניין הממשל הצבאי שבלב העיר חברון.

גאולה: מאבקה העיקש של הקבוצה נשא פרי והתקבלה החלטת ממשלה לבנות יישוב עירוני בקרבת מקום, הלוא הוא קריית ארבע. "הרגשנו שותפים למשהו גדול, היסטורי, חלק מדור הגאולה. היה אפשר לחוש את זה באוויר".

לאתגר הבא: שבע שנים גרו בקריית ארבע. "היינו עסוקים בחידוש חיים יהודיים בארץ ישראל, וציפינו שעשייה דומה תתרחש גם ברחבי השומרון". אך מאחר שהדבר לא נעשה, כשקריית ארבע כבר הפכה לעובדה ממשית, החליט עם כמה חברים, ביניהם חברו בני קצובר, לעבור לאתגר הבא ולפתוח במאבק ליישוב השומרון, שהיה ריק מיהודים באותו הזמן.

חוזרים לשומרון: הם גיבשו את גרעין אלון מורה, קבוצת משפחות שהצטרפה לדרישה להתיישב בשומרון. בשלב ראשון ניסו להשיג את האישור הממשלתי הרשמי להקמת יישוב. "מהר מאוד הבנו שזאת לא הדרך שמתאימה לאותה תקופה. אישורים לא קיבלנו וכנראה שהיה צריך את הדחיפה מלמטה".

עובדות בשטח: לאחר שהניסיון הראשון לעלייה לקרקע בחווארה (מחנה חורון) לא צלח, הם נפגשו עם ראש הממשלה דאז יצחק רבין, שטען "אנחנו לא יכולים להיענות לכל שגעון של איזה עשרים משפחות". "בתגובה עניתי: 'אז בפעם הבאה נגיע מאות ואלפים'".

סבסטיה: פעם אחר פעם המשיכו בעלייה עיקשת לתחנת הרכבת הנטושה סבסטיה. "זה לא היה קל. היינו עולים לקרקע אנשים, נשים וטף בכל מזג אוויר, בגשם ובבוץ או בשרב, וכל פעם פינו אותנו מחדש".

גוש אמונים: עם הזמן התגבשה תנועת גוש אמונים, שריכזה את הפעילות ליישוב יהודים בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. בין פעיליה הבולטים אפשר לציין בנוסף לרב פליקס ולבני קצובר גם את חנן פורת ז"ל, הרב משה לוינגר ז"ל, הרב חיים דרוקמן, הרב דניאל שילה, יעקב כץ (כצל'ה), דניאלה וייס, אורי אליצור ז"ל ועוד.

קדומים: לאחר ניסיון שמיני לעלות לקרקע, נאותה לבסוף ממשלת ישראל לאשר את הקמתו של יישוב יהודי חדש בשם אלון מורה, במחנה הצבאי קדום. בקדום נבנה והתפתח יישוב, שלימים ייקרא קדומים.

ממשיכים לחלום: כל אותה העת חברי הגרעין נותרו עם חלומם להתיישב בסמיכות לשכם. "אחרי המהפך של 77', כשמנחם בגין עלה לשלטון, חידשנו את הבקשה להתיישב בלב השומרון, אבל גם כאן לא זכינו לאישורים".

אלון מורה: לאחר ניסיון התיישבות שכשל באדמות רווג'יב, עברו בחודש שבט תש"מ (1980) אל הר כביר, שם הוקם חגיגית היישוב אלון מורה שנקרא על שם המקום המצוין בתנ"ך.

היינו כחולמים: "בהסתכלות לאחור מדובר בנס גדול. היינו חבר'ה צעירים, אנונימיים, בלי ניסיון מיוחד, תמימים וחדורי אמונה, והצלחנו תוך זמן קצר יחסית לסחוף איתנו אלפי אנשים ולהחיות את ההתיישבות. אין ספק שזאת סייעתא דשמיא אדירה".

השפעה: מאמין שהצלחת מפעל ההתנחלויות לא מצטמצמת להשפעה גיאוגרפית בלבד. "ההשפעה היא לא רק המפות שהשתנו ומאות אלפי היהודים שגרים כיום בהתיישבות, אלא במהפך רוחני עמוק שהחברה בכלל והציבור שלנו בפרט עבר. הציבור הדתי-לאומי יישר את הגב".

הדרך לא תמה: למרות ההישגים הכבירים מאמין שהדרך עוד לא תמה. "אחרי כל כך הרבה שנים של צמיחה ובנייה וכל האורות שמרצדים מבתי היהודים בדרך - עדיין לצערי יש מפקפקים, יש הגבלות ויש כאלו שמצקצקים בלשונם. יש עוד הרבה מה לעשות".

ללמוד וללמד: "בשנים הראשונות, כשהיישובים היו בחיתולים, הייתי עסוק בצורכי ציבור. כשהעניינים נכנסו למסלולם חזרתי לתוכנית המקורית שלי - ללמד וללמוד תורה". במשך השנים שימש ר"מ בישיבת ההסדר בקרני שומרון, ותקופה קצרה אף כיהן כראש ישיבת ימית בנווה דקלים.

עפרה: בתו, עפרה, נרצחה בפיגוע טרור בעת שחזרה מבית אחותה בבית אל לפני 22 שנה. "הייתי מאוד קשור ומחובר אליה, ילדה אהובה ויפה ומוכשרת מאוד. עפרה שלנו איננה, אבל יש נחת מהרבה נכדים ונכדות שקרויים על שמה".

אב שכול: "בשנה הראשונה הכאב של האובדן והגעגועים היו כמעט כאב פיזי. כאב עצום. במהלך השנים שמים רטייה על הפצע. יש גלד שמדי פעם מתקלף, כמו ביום השנה או באירועים מיוחדים, ואז הכאב חוזר. ביומיום אני לא חי את השכול".

אם זה לא היה המסלול: "בתור נער צעיר חלמתי להיות קיבוצניק, לעסוק בחקלאות ובעבודת האדמה. היום אני חש בעיקר רצון ללמוד תורה".

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב: משכים קום בין חמש לשש בבוקר. את היום מתחיל בחצי שעה של הליכה ספורטיבית בשבילי היישוב, זאת בעקבות התקף לב שעבר לפני כמה שנים. לאחר תפילה וארוחת בוקר קלה מתחיל בלימוד בחברותות ולימוד עצמי. "אני חי חיים של פנסיונר, שמשתדל להקדיש את ימיו ללימוד".

דיסק ברכב: "לא את המוזיקה החדשה של ימינו". מעדיף להאזין למוזיקה חסידית או לשירי ארץ ישראל הישנים, אבל באמת-באמת מעדיף שקט.

השבת שלי: "אם לא הייתה שבת היה צריך להמציא אותה. השבת היא המקור והכוח ששואבים ממנה לימות החולין".

מאכל אהוב: "לא עושה יותר מדי עניין מאוכל. לאהוב אני אוהב את הילדים שלי, את אשתי ואת הנכדים". ואם בכל זאת, אז נהנה לאכול את הצ'ולנט והקוגל מעשה ידיה של רעייתו.

משאלה: "נחת מהמשפחה ובריאות". ובפן הלאומי: "שתהליך הגאולה שעם ישראל חווה במאה השנים האחרונות יתקדם ויהיה עם קצת פחות ייסורים וקשיים".

מפחיד אותי: "שלא נדע לעמוד כראוי מול האתגרים, שנתמודד מתוך קטנות ובפיק ברכיים".

דמות מופת: הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. "אחד בדורו. אין כמוהו. יהודי זקן שחי את החיים בצעירות, מלא בחיוניות וחי את מה שקורה לעם ישראל בכל העוצמה".

כשאהיה גדול: שמח בחלקו ומודה על מה שיש.

[email protected]