מערכת פריימריז רדומה והזדמנות שהוחמצה. נפתלי בנט
מערכת פריימריז רדומה והזדמנות שהוחמצה. נפתלי בנטצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

כאשר אראה את הטור הזה מודפס על דפי 'בשבע', ייתכן שאהיה כבר לאחר ההצבעה לטובת המשך כהונתו של נפתלי בנט כיו"ר הבית היהודי.

יש קלפי בקרבת מקום העבודה שלי, ולכן יכולתי להיענות לקריאות ללכת להצביע שנשלחות לנייד בתדירות גוברת, ולמיילים המבשרים "עוד שלושה ימים וזה קורה". פתאום מישהו גילה שכאשר עורכים בחירות מוקדמות לפרוטוקול בלבד, עם יריבים שחושבים בעיקר על ביסוס מעמדם בתודעה לקראת הפריימריז לרשימה לכנסת – אין למצביעים יותר מדי חשק להצביע ולהשפיע.

נכון, לא בכל פעם מזדמן לנו קרב בנט-אורלב שימשוך מצביעים לקלפי, אבל בחירות מוקדמות חייבות להוציא את חברי המפלגה מתוך השגרה. פריימריז נועדו למשוך עניין תקשורתי, ולהציג את המפלגה בפני ציבור רחב יותר (בהתאם לכך, תופעה טבעית היא לראות עלייה מתונה בסקרים של המפלגה שזה עתה סיימה את התהליך). אבל להוציא את העיתונות המגזרית, הבחירות הללו אינן יוצרות כל תהודה ציבורית.

בחירות מוקדמות הן גם הזדמנות למנהיגים לצאת לשטח ולהתחכך עם חברי המפלגה. הבעיות שמנה השר בנט בריאיון עם ניצן קידר בגיליון הקודם ידועות, ופוקדות כל מפלגת שלטון או קואליציה בארץ ובעולם: כאשר אתה מכהן כשר בכיר, הזמן הפנוי שעומד לרשותך מוגבל. בהתאם לכך היה מקום לנצל את תקופת ההתמודדות כדי לבצע חריש בתוך התנועה ולעורר קצת את השטח.

היו במערכת הבחירות הזאת היבטים ארגוניים שלא כל כך הבנתי, כולל משחק המחבואים לגבי מיקום הקלפיות בירושלים. אני בהחלט מסכים עם השר בנט שיש לקרב את העדה הדרוזית למפלגה, ולכן הצבת קלפיות בחורפיש ובג'וליס מתבקשת בהחלט. אבל למה לא זכתה אילת (שהייתה יכולה לשרת גם את ציבור הנופשים) בקלפי משלה, וכן מצפה רמון? הרי בשני המקומות פועלות ישיבות הסדר. הכלל הפשוט חייב להיות שביישוב שיש בו ישיבה או אולפנה, והוא מרוחק חצי שעת נסיעה מקלפי אחרת, פותחים קלפי נוספת של הבית היהודי.

היה חסר גם פולמוס רעיוני. אם היה רצון לכבד את המעמד ולמשוך עניין ציבורי, אפשר היה לערוך עימות. לא מדובר הרי במפלגה הרפובליקנית, שבה התמודדו אחד עשר מועמדים על תפקיד הנשיא. עימות מכובד היה מכבד את התנועה, היות שכל שלושת המועמדים הם אנשים רציניים. אבל העיקר – זו הייתה הזדמנות לליבון רעיונות. למשל, לקיים דיון בהצעתו של המועמד יונתן ברנסקי לחתור לרשימה משותפת של המחנה הלאומי. אני חולק נמרצות על ההצעה. הרי ראינו את התוצאות כאשר הליכוד וישראל ביתנו רצו ברשימה משותפת, וכתוצאה מכך הפסידו מנדטים. הריצה הזאת יצרה גם משקעים בין הליכוד לישראל ביתנו.

תמוה גם שמי שמאשים את נפתלי בנט ברצון לערוק לליכוד, או להקים ליכוד ב', מעלה את ההצעה שמעניקה רוח גבית לשתי האפשרויות. אני גם דוחה את טענתו של ברנסקי נגד נפתלי בנט שהוא מאתגר את ראש הממשלה נתניהו יתר על המידה, וזה גובה מחיר בקלפי. אני רואה את הדברים בצורה הפוכה: הצהרה מראש על תמיכה בנתניהו, במקום במועמד הלאומי בעל הסיכויים הטובים ביותר להרכיב ממשלה, היא מוטעית ויוצרת סתירה, שהרי אם התכלית היא שנתניהו יהיה ראש ממשלה, אז עדיף להצביע ישירות לליכוד.

אולם חלק מהשאלות שהציפו היריבים, כגון היחס לליכוד ואיך מושכים את הבוחר המסורתי, לא זכו לטיפול הראוי במערכת הבחירות, וחבל שכך.

מקרון ינצח, ואז יסתבך

עמנואל מקרון, האובמה הצרפתי, יהיה נשיאה הבא של צרפת, אלא אם יקרה פיגוע שימוטט את מגדל אייפל ושער הניצחון גם יחד, לא עלינו. מאגר הקולות שיתווסף לו מהמפסידים בסיבוב הראשון מבטיח לו את הניצחון בסיבוב השני שיתקיים בעוד שבועיים.

כאשר מדובר על השוואות בין מקרון לאובמה, הכוונה לאובמה של 2008, שהבטיח תקווה ושינוי בלי לפרט במה מדובר. למעשה, במקום לכנות אותו אובמה, נכון יותר לקרוא לו עב"מה.

כריסטופר קלדוואל, אחד הפרשנים השנונים ביותר לנושאי צרפת, מספר שעורך 'לה מונד' הצביע למקרון, כי לטענתו מקרון יבטיח את המשך השימוש באנרגיה הגרעינית - השנויה במחלוקת מאז אסון הכור בפוקושימה שביפן. לעומתו אחד ממנהיגי הירוקים, דניאל כהן בנדיט ("דני האדום" ממרד הסטודנטים של 1968, למי שעוד זוכר), הצביע למקרון כי הוא משוכנע שמקרון יסגור את הכורים הגרעיניים בצרפת. בסיפור הזה חסרה רק אשת הרב.

מקרון לא יוכל לשמור על עמימות כזאת ברגע שיהפוך לנשיא. שני נשיאיה האחרונים של צרפת, ניקולה סרקוזי ופרנסואה הולנד, התחילו עם רייטינג בשמיים וגמרו בפי פחת. אבל הם לכל הפחות התחילו כראשי גוש הימין והשמאל בהתאמה. מקרון לעומתם זכה בסיבוב הראשון בפחות מ‑25 אחוזים מהקולות, וגם אם יגרוף יותר מ‑60 אחוזים בסיבוב השני, התוספת תגיע אליו לא מאהבת מקרון אלא משנאת לה פן. כעת יהיה על מקרון ליצור רוב פרלמנטרי שיתמוך בו, מול מפלגות שתתאמצנה להוכיח שתבוסתן נבעה ממועמד כושל בלבד, ולא מפני שהסחורה עצמה פגומה.

הרעיון של מנהיג על-פוליטי שמרסק את המפלגות המסורתיות אינו חידוש. את זה הציע דה גול לצרפת ב‑1958, ובבחירות 1962 הוא אכן ניפץ את המפלגות הוותיקות. זה היה גם הפיתוי שהציבו למצביע הישראלי ד"ש, מפלגת המרכז וקדימה: עדיף נבחרת כוכבים על מפלגות בעלות שורשים. דה גול היה דמות ענקית בפוליטיקה הצרפתית, אבל גם החזון שלו החל לדעוך, ומקרון אינו דה גול.

הבעיות העמוקות של צרפת נותרו בעינן. קיימת הבעיה של המיעוט המוסלמי, שמקרון מקווה לפתור על ידי שגשוג כלכלי. העובדה שרוב מוחץ מקרב אזרחי צרפת שחיים בישראל הצביע למועמד הימין-מרכז, פרנוסאה פיון, מעידה שהם החשיבו את מקרון לנאיבי מדי בסוגיה הזאת.

קיימת גם הבעיה של הפריפריה הצרפתית. המפה האלקטורלית של יום ראשון האחרון הצביעה על חוסנה של לה פן באזורים שפעם היו מעוזים של התעשייה הצרפתית ושל הסוציאליסטים. אלה אזורים שהפכו לעזובה בעידן הגלובליזציה, ואם תרצו – הם במצב דומה לאזורים בארצות הברית כמו אוהיו ופנסילבניה, שבהם הצליח טראמפ. תושבי אזורים אלו מרגישים נטושים ולכודים בין מצליחני הכלכלה החדשה ובין המיעוטים והמהגרים. אם מקרון לא יפתור את שתי הסוגיות הללו, לה פן תמתין בסבלנות לשנת 2022, אבל אז תהיה בעמדת זינוק הרבה יותר טובה.