"זהו", הכרזתי, "סיימתי לאכול ארוחת ערב. אני יכול ללכת לשחק?" שאלתי את אמא.
"רגע, רגע", היא בחנה את הצלחת, "ומה עם סלט הירקות? לא נגעת בו אפילו". נאנחתי. "אמא, אבל את יודעת שאני לא אוהב ירקות. כל ערב אני גומר לאכול את החביתה, את הלחם, את הטונה ואפילו את הזיתים. אבל ירקות אני לא אוכל, זה לא טעים לי", הודעתי.
אמא התאכזבה, אבל הדו-שיח הזה מתרחש אצלנו באופן קבוע כמעט בכל ארוחת ערב. המשפט הבא של אמא הוא: "איתן, אתה לא יודע כמה ירקות הם דבר בריא?" ואז היא מתחילה למנות לי לפחות עשרה דברים טובים שקורים למי שאוכל ירקות. אבל כל אלה לא גורמים לי לחשוב שזה טעים.
בפסח האחרון, אחרי שהחזרתי את האפיקומן, אבא שאל: "נו, איתן, איזו מתנה אתה רוצה הפעם?". לא הייתי צריך לחשוב פעמיים, המתנה שרציתי חיכתה לי על קצה הלשון כבר כמה חודשים. מאז שביקרתי אצל אמיתי בבית ושיחקנו עם השרקנים שלו, ידעתי מה אבקש לאפיקומן. "אני רוצה שרקנים!" הכרזתי. "שרקנים?" שאלה דודה שלי, שהייתה אצלנו בליל הסדר, "מה זה בכלל?". הסברתי לה שאלה חיות קטנות וחמודות שמזכירות קצת ארנבים ואפשר לגדל אותן בבית.
"אז אבא, אתה מסכים?" הבטתי בו בעיניים מתחננות. ידעתי שאבא שלי לא אוהב שרקנים בבית, ובעצם שום בעל חיים. "אנשים גרים בבית, חיות – בגן חיות", כך היה נוהג לומר לי בעבר, כשביקשתי חתול, כלב ואפילו סתם דגים באקווריום. ראיתי שאבא כמעט אומר לי שוב "אין סיכוי, תחשוב על משהו אחר", אבל אז אמא ניגשה אליו ולחשה משהו על אוזנו. אבא הניע את כתפיו באי רצון, אבל אמא אמרה לו עוד משפט שבסופו הוא השיב לי: "בטח, איתן. אני אשמח לקנות לך שרקנים. ואמא תשמח אפילו יותר...". קפצתי משמחה, ונתתי לאמא נשיקה ענקית. אמא רק חייכה חיוך מסתורי ואמרה: "כן, השרקנים שלך ישמחו אותי מאוד", ולא הבנתי למה.
כשאבא הגיע הביתה ובידו כלוב עם שרקנים, לא יכולתי להירגע. הסתובבתי סביבם כל היום, ליטפתי אותם וניסיתי להאכיל אותם. אבל משום מה, כל דבר שנתתי להם לאכול – לא עניין אותם בכלל. לא ביסקוויט, לא גבינה ואפילו לא חתיכות של עוף. יום שלם הם לא אכלו כלום, ופחדתי שהם ימותו מרעב. "אמא", פניתי אליה בייאוש, "מה השרקנים אוכלים?". אמא חייכה והציעה שנחפש באנציקלופדיה. תחת הערך "שרקנים" נכתב שהם אוהבים בעיקר ירקות ופירות, וגם קליפות ושאריות יהיו טעימות להם.
אמא נעמדה לחתוך סלט וקילפה את הירקות. היא הגישה לנו את הסלט לארוחת הערב, ואני התכוונתי להשאיר את הסלט בצלחת, כמו בכל ערב. "אתה לא רוצה לתת לשרקנים לאכול?" היא רמזה לי על הקליפות שנותרו על השיש. "כן, בטח", קפצתי מהמקום. הנחתי בכלוב קליפות של מלפפון ירוק וטרי. חיכיתי במתח כמה שניות, ופתאום השרקנים התקרבו לקליפות, רחרחו אותן בעניין ופשוט טרפו אותן בתוך זמן קצר. "יש! תודה, אמא", קראתי, ומיד הכנסתי לכלוב שאריות של פלפל, עגבנייה וצנון. השרקנים אכלו ואכלו בתיאבון עצום, אחרי יום שלם של צום.
אמא הניחה לפניי את הצלחת עם הסלט: "אולי תאכל ביחד איתם, יותר נעים לאכול יחד, לא?" אמרה בקריצה. ואני, מרוב התלהבות, אכלתי כף מהסלט שלי ונתתי עוד שאריות מהירקות לשרקנים, עד שבלי לשים לב הסלט שלי נגמר. "את יודעת, אמא", אמרתי לה כשסיימנו לאכול, "ירקות זה לא כל כך נורא". אמא טפחה על כתפי ואמרה: "נכון, עכשיו הבנת למה אני כל כך אוהבת שרקנים...".