היו להם קשרים משפחתיים וחברתיים טובים, ולכאורה לא היה חסר להם דבר, אבל היה חסר להם עיקר גדול בחיים - פרי בטן, ילדים שימשיכו אותם.
הם ניסו את כל הטיפולים האפשריים, עד שבשלב מסוים התייאשו וממש איבדו תקווה שיהיו להם אי פעם ילדים.
כיוון אחד לא ניסו, והוא כיוון האמונה והתפילה. קרובי משפחה שומרי מצוות ניסו מדי פעם לשדלם ללכת בכיוון האמונה, אך ללא הועיל. אורי התעקש על כך שיש לאדם מזל בשמיים ואי אפשר לשנותו, וממילא מה תועיל התפילה?!
בן דודו אביתר ניסה לשכנעו מדי פעם להצטרף אליו ואל מתפללי בית הכנסת שלו לנסיעה בערבי ראש חודש לקברי צדיקים בצפון, אך אורי סירב בעקביות.
הגיע יום השנה העשרים ושניים לנישואיהם. אורי ותרצה יצאו מהבית למסעדה יוקרתית, סעדו את לבם במעדני מלכים, אבל התקשו לשמוח. כאשר חזרו לביתם הריק פרצה תרצה בבכי מר. אף אחד לא מחכה להם... יש להם חברים בני גילם שעומדים להיות סבא וסבתא, ואילו הם לא זכו להיות אבא ואמא...
אורי לא ידע איך לשמח את אשתו, וביום שלמחרת לא יכול היה להסיח את דעתו ממצבם. למרות עבודתו הטובה הוא הרגיש מושפל לעומת הזוגות האחרים שהכירו. כמובן שאין שום אשמה במצב שנכפה עליהם, אבל רגש הבדידות שלהם הלך וגבר. היה להם קשה להגיע לבריתות, לבר-מצוות וכעת אפילו לחתונת ילד של חבריהם.
מחשבתו נדדה והוא נזכר באביתר בן דודו ואמר לעצמו: אולי אסע איתו הפעם למירון? אולי בכל זאת יקרה לנו נס, כמו שאומרים?
לקראת ל"ג בעומר התקשר אורי לאביתר וביקש ממנו להצטרף לנסיעתם למירון.
אביתר הנדהם הכריז: "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק! אנחנו ניסע למירון ותראה ישועה גדולה!"
הגיע ל"ג בעומר. אורי המתין בשמונה בבוקר ליד בית הכנסת של אביתר עם ארבעים גברים ונשים ממתפללי בית הכנסת.
אני אפילו לא יודע להתפלל לאלוקים, חשב לעצמו במרירות, ואז נזכר שאביתר אמר לו שהוא צריך לומר כל מה שעל לבו בפשטות, וככל שתפילתו תהיה כנה יותר כך יותר תתקבל.
אביתר הגיע וחיבק אותו. "אתה יושב איתי מקדימה", אמר.
הם יצאו לדרך. הנופים בדרך צפונה הפכו לירוקים יותר, ותחושה של התחדשות החלה לפעם בלבו של אורי. כעבור שעתיים וחצי הגיעו לחניה מחוץ למתחם הציון במירון.
היו שם אוטובוסים וכלי רכב רבים. המקום היה הומה אדם.
"בוא ניכנס פנימה", דחק אביתר באורי.
הדוחק היה עצום. אורי ניסה קצת להידחף בין האנשים, אבל התייאש כעבור כמה דקות. הוא יצא החוצה, הסתובב מעט וראה מצבה אחת שוממת - ציונו של רבי יוחנן הסנדלר, שלידה לא היו מתפללים.
למה אף אחד לא בא להתפלל כאן, תמה אורי, הרי בטח גם יוחנן הסנדלר היה צדיק?!
לפתע חש שרבי יוחנן הסנדלר בודד כמוהו והרגיש אליו קשר עז.
אתפלל כאן, אמר בלבו, ושפתיו נפתחו מאליהן.
"רבי יוחנן הסנדלר, בטח אתה נעלב שאף אחד לא בא לבקר אותך, למרות שאלפים רבים נמצאים כאן ממש קרוב אצל רבי שמעון בר יוחאי. אז תדע לך שגם אני ואשתי מרגישים כמוך... לכולם יש בית עם חיים והמשכיות ולנו אין אף אחד... הבית שלנו ריק כמו המקום הזה... אני לא יודע איך אתה שומע אותי, אבל בטח אתה יכול להבין אותנו הכי טוב... תתפלל שנצליח להביא ילד לעולם, שלא נהיה זקנים גלמודים ולא יהיה לנו למי להוריש את רכושנו..."
עומק הרגש נפתח אצלו כמו מעיין נובע והוא החל להתייפח. הוא חש ממש שמישהו שומע אותו, שכל מילה שלו נקלטת היטב באיזה לב עליון, שכל דמעה שלו מחלחלת מבעד למצבה. לאחר מכן נטל ספר תהילים, פתח אותו באמצעו והחל לקרוא בשטף וברגש, למרות שלא הבין מילים רבות.
בתום התפילה שארכה כשעתיים, עזב אורי את הציון ופגש את אביתר ושאר המתפללים מבית הכנסת. לאחר ארוחת צהריים חזרו אל האוטובוס. אורי חזר לביתו וסיפר לתרצה על החוויה המיוחדת שחווה במירון בציונו של רבי יוחנן הסנדלר.
כעבור זמן קצר נפקדה תרצה. פחות משנה לאחר התפילה הבלתי נשכחת הם זכו לבן זכר וקראו לו אור-יוחנן.
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם:[email protected]