הגישה של נשיא ארה"ב היא לקצץ בסיוע החוץ. טראמפ ואבו-מאזן
הגישה של נשיא ארה"ב היא לקצץ בסיוע החוץ. טראמפ ואבו-מאזןצילום: Carlos Barria, רויטרס

אני מבין היטב את גישתו של נפתלי בנט, שהעלה השבוע את רעיון השלום הכלכלי עם הפלשתינים. לקראת הגעתו של הנשיא טראמפ לישראל, בנט מעוניין להסיט את הדיון מפתרון שתי המדינות ההרסני לפתרון שישפר את רמת חייהם של הפלשתינים.

אני רק מקווה שבנט לא מדבר ברצינות כשהוא מציע תוכנית מרשל חדשה, או אפילו תוכנית טראמפ, כדי לטפל בבעיה. טראמפ יהיה מוכן שהתוכנית תיקרא על שמו רק אם היא תמומן בידי גורמים אחרים. כל הגישה של טראמפ היא לקצץ בסיוע החוץ ולהחזיר כספים ומקומות עבודה בחזרה לארצות הברית. מסיבה זו הוא שמח להקדים את ביקורו בסעודיה, תוך הכרזה על עסקת נשק ענקית, אשר גם תרצה את הסעודים וגם תייצר מקומות עבודה בארצות הברית.

הבעיה השנייה הכרוכה בשלום כלכלי היא שהרשות הפלשתינית זכתה להמון סיוע כלכלי לגולגולת מאז הסכמי אוסלו, אבל תוצאות אין. השחיתות הפושה ברשות, והצורך לממן מנגנוני ביטחון רבים שינטרלו אלו את אלו, יוצרים פרות שמנות שאוכלות את רוב כספי הסיוע.

סיוע כלכלי יהיה אפקטיבי רק בתנאי שיוטל פיקוח הדוק על השימוש בכספים, ושהפלשתינים ייאותו לפקוח כזה. אפשר לקחת את מפעלי האו"ם בעזה כדוגמה המעידה שהפיקוח מתמסמס ונכנע לתקיפים בשטח, והעזובה הכלכלית נשארת.

עבאס נהנה מהטורטית

כאשר חברת 'עלית' התחילה לשווק את החטיף 'טורטית', היא קידמה את המוצר תחת הסיסמה "טורטית - הנאה פרטית שלי". הרוצח מרוואן ברגותי העניק משמעות חדשה לסיסמה הזאת. לצערו, ההנאה לא נותרה פרטית, אלא התחלקו בה גם אנשי השב"ס וגם יריביו של ברגותי בתוך תנועת הפת"ח. התקשורת ברשות הפלשתינית הטילה צנזורה על הסרט שבו כיכב ברגותי, אבל אני מוכן להמר שמחמוד עבאס, שראה בשביתת הרעב קריאת תיגר על מנהיגותו, צפה בו שוב ושוב.

פיוס על תנאי

מלכתחילה היה ברור שהסכם הפיוס בין ישראל לטורקיה לא נבנה על יסודות יציבים, ומשול היה לחיים בצלו של הר געש, בדמות המנהיג הפוליטי היצרי ארדואן.

את השכלתו הפוליטית ינק ארדואן במפלגה האנטישמית של נסמטין ארבקקן, שדימה את ישראל לחיידק המבקש להשתלט על המרחב האסלאמי. ארדואן עצמו חיבר וכיכב בצעירותו במחזה על ה"מסקומיה" - הברית בין הבונים החופשיים, הקומוניסטים והיהודים המנסים להשתלט על כל העולם.

אבל להתפרצותו האחרונה כלפינו תרמו גם סיבות אובייקטיביות. הפיוס עם ישראל נערך בשעת הברוגז בין רוסיה לטורקיה על רקע הפלת המטוס הרוסי. בתגובה הטילה רוסיה איסור על ביקורי אזרחיה בטורקיה, צעד שהוסיף עוד מכה לתיירות הנכנסת לטורקיה לאחר מכת הפיגועים שהרתיעו רבים מלבקר במדינה. בינתיים חזרו רוסיה וטורקיה לחייך זו לזו, כולל ביקורי פסגה של פוטין באנקרה וארדואן במוסקבה. התיירים הרוסים חזרו, למרות שרוסיה עדיין אוסרת על ייבוא עגבניות מטורקיה, כדי שטורקיה לא תשכח את הלקח שלא כדאי להתגרות בדוב.

טורקיה חתמה זה עתה הסכם עם איראן ורוסיה על אזורים מוגנים למחצה בסוריה, והיא תשמש כערבה להסכם. בהתחלה עשתה טורקיה פוזה של פטרונית הסונים בסוריה מול משטרו של בשאר אסד, אותו גינה ארדואן בטונים החריפים ביותר ודרש את סילוקו. בהמשך, מתוך חשש להתחזקות הכורדים הסורים שזוכים לתמיכה אמריקנית, החליט ארדואן לשנות את טעמו ולשתף פעולה עם שתי פטרוניותיו של אסד - רוסיה ואיראן.

המדינות הערביות מוכנות אולי לבלוע את פוטין, אותו הם מעריכים כמי שבניגוד לאמריקנים אינו נוטש את בעלי בריתו. אבל איראן השיעית היא הסיוט הגדול ביותר של העולם הסוני, גם כמעצמה וגם כנציגת הכפירה באסלאם הסוני. לכן ביקש ארדואן להשיב לעצמו לגיטימציה אצל הסונים, כמי שמגן על אל-אקצה וירושלים בפני ניסיונותיה של ישראל לייהד אותם. אם הסיסמה "אל-אקצה בסכנה" עובדת בשביל הפלשתינים, למה שלא תעבוד גם לטובת הסולטן החדש?

הדילמה של הימין הצרפתי

אומרים שיש לנשיא הנבחר עמנואל מקרון קדנציה אחת לשפר את המצב בצרפת, כדי שהיורש (או היורשת) שלו לא יהיה מנהיג החזית הלאומית. מרין לה פן זכתה רק בשליש מהקולות, אבל היא זכתה ב‑44 אחוזים מקולות הצעירים.

אבל לימין המסורתי הצרפתי, בניגוד למקרון, לא נותרו אפילו חמש שנים. החזית הלאומית מאתגרת אותו כאן ועכשיו, בבחירות הקרובות לאסיפה הלאומית. לפני שנה הימין היה סמוך ובטוח שהוא מחזיר לעצמו גם את ארמון הנשיאות וגם את ארמון המטיניון של ראש הממשלה, ועתה הוא נמצא בקרב הישרדות.

הבחירות לאסיפה הלאומית בצרפת נערכות על פי השיטה האזורית בשני סיבובים. אם בסיבוב הראשון מועמד זכה ברוב מוחלט של הקולות, הוא נבחר מיד ואין סיבוב שני. ברוב ההתמודדויות, כל מועמד שזכה ל‑12.5 אחוזים רשאי לעלות לסיבוב השני, ושם נבחר מי שזוכה במספר הגבוה ביותר. לאור השיטה, בין שני הסיבובים מנסה כל אחד מהגושים - גוש השמאל וגוש הימין - לסכם על מועמד אחד בעל הסיכויים הטובים לנצח, ויתר מועמדי הגוש היו פורשים לטובתו.

החזית הלאומית סירבה לשחק לפי הכללים הללו. לפעמים היה נראה שעדיף לחזית שהשמאל ינצח ולא מפלגה שמרנית. בכל מקרה, היא יצרה התמודדויות משולשות, מכיוון שהמועמד שלה תמיד היה מסרב לפרוש - והדבר היה משחק לטובת השמאל. מצד שני, מפלגות הימין-מרכז סירבו לבצע דילים עם החזית הלאומית, היות שהן ביקשו להותיר את החזית מחוץ למשחק, ובכך לטעון שהצבעה לחזית הלאומית היא הצבעה מבוזבזת. בימין גם חששו שחיזוריהם אחרי מפלגה נגועה בסטיגמה של גזענות ירחיקו את הקולות הצפים במרכז לעבר הגוש המתחרה.

כעת נוצר מצב חדש לגמרי. החזית הלאומית כבר איננה יתוש קטן שעוקץ את הימין על ידי סירוב לזוז הצִדה בסיבוב השני. היא הפכה אולי לגורם החזק בימין, או לכל הפחות גורם שווה ערך למפלגות המסורתיות. בוחרי מרכז המפה יעדיפו ממילא את מועמדיו של מקרון. האם בנסיבות הללו יישמר או יישבר הטאבו המסורתי נגד דילים עם החזית הלאומית? שבירת הטאבו תקל על החזית הלאומית להפוך למפלגה לגיטימית בצרפת.