1
חמישה חודשים וחצי לפני פרישתה של נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, נראה שמפלס הלחץ במסדרונות ההיכל המפואר שבקריית הלאום עולה.
בלשכותיהם של השופטת אסתר חיות והנשיאה הפורשת מרים נאור, גובר החשש ששרת המשפטים תנסה לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכה כדי לפגוע בעיקרון הסניוריטי. נזכיר כי מדובר בשיטה שעל פיה נבחרו עד היום כל נשיאי בית המשפט העליון בישראל, ולפיה השופט הוותיק ביותר בעליון מתמנה לנשיא בית המשפט. הנוהג הזה קיים עשרות שנים, למרות שאין לו זכר בחוק.
כדי לנסות להיאבק באפשרות ששרת המשפטים תנסה למנות נשיא אחר, החלו בכירי מערכת המשפט לאחרונה לנהל קמפיין ציבורי לבחירתה של חיות. הצעד המרכזי עד כה בקמפיין היה כתבת תדמית המהללת ומקלסת את חיות, שפורסמה בסוף השבוע האחרון. הכתבה פורשת את קורות חייה של חיות, מהלהקה הצבאית ועד לבית המשפט העליון, באופן מפרגן ואוהד במיוחד. בכתבה תוכלו למצוא דברי הלל ושבח לחיות, מפי "לשעברים" ומפי "גורמים בכירים", בשעה שאפילו בדל ביקורת, ולו הקטן ביותר, לא הצליח להסתנן לתוכה.
הכתבה מנסה להציג את חיות ככלילת המעלות, ובין היתר כשופטת שאיננה שמרנית מצד אחד ולא אקטיביסטית ממש מצד שני. כך מצליחה הכתבה להפוך פסיקה אקטיביסטית של חיות כדוגמת ביטול מתווה הגז, לפסיקה כביכול שמרנית שנועדה לחזק את מעמד הכנסת. שורת פסיקות נוספות שמוזכרות בכתבה, מעלות גם הן אצל הקורא המיומן דווקא חשש מפני האפשרות שחיות תכהן כנשיאת בית המשפט העליון. חיות, כך מתברר, אמביוולנטית מאוד כלפי הרס בתי מחבלים, תמכה (בדעת מיעוט) בזכותה של אישה בזוגיות חד-מינית להיכנס להיריון מביצית של בת זוגה, ובאופן כללי איננה חוששת לפרש באופן "יצירתי" גם חוקים ברורים מאוד.
מי שמכיר את הרקורד של השופטת חיות יודע שבניגוד לנשיאה הנוכחית, מרים נאור, היא בהחלט שופטת אקטיביסטית מאוד. חיות גם לא נחשבת, בניגוד לתדמית שמנסים לייצר לה כעת, לשופטת בולטת במיוחד או מוכשרת במיוחד. בעליון ישנם מועמדים טובים בהרבה לרשת את כיסאה של הנשיאה נאור. שם בולט בהקשר זה הוא השופט יצחק עמית, אקטיביסט מתון שנחשב לשופט מוכשר מאוד ויעיל מאוד. הבעיה היא שברגע זה שופטי העליון "מצופפים שורות", ואף אחד מהם לא מוכן להתמודד על התפקיד מול השופטת חיות. עם זאת, מחאה ציבורית נגדית לקמפיין הנוכחי, שתציג את דמותה האמיתית של חיות, יכולה להביא לשבירת השורות ולביטול הנוהל המשונה של בחירה לפי ותק.
2
חוק מתבקש
החלטתה של הכנסת לאשר בקריאה טרומית את חוק הלאום היא משב רוח מרענן. נכון, חוק הלאום יספק לנו עוד שעות רבות של משברים פוליטיים ומתחים אמיתיים ומדומים, מאחורי הקלעים ולפניהם. מצד שני כל המהומה הזאת תהיה, לפחות באופן חלקי, על רקע אידיאולוגי אמיתי – בין מי שרואים במדינת ישראל את ביתו הלאומי של עם אחד בלבד, ובין אלו שדוגלים ב"מדינת כל אזרחיה".
חוק הלאום בא לענות על צורך אמיתי, שבאופן כמעט אבסורדי משום מה לא טופל עד היום. את נאום בר-אילן הידוע לשמצה של ראש הממשלה בנימין נתניהו אין בוודאי צורך להזכיר. מה שאולי לא כל כך זכור שהוא שלצד החלק המרכזי של הנאום, שאימץ את העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים", נאמרו שם עוד כמה דברים. אחד החשובים שבהם היה דרישה אולטימטיבית שהציב נתניהו, לפיה הקמת מדינה פלשתינית מותנית בהכרה בכך שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי.
ההיגיון בדרישתו של נתניהו היה פשוט: אי אפשר להשלים עם מצב שבו הפלשתינים יקבלו מדינה שתוגדר כמדינה פלשתינית, בעוד היהודים בתחומי מדינת ישראל ייאלצו להמשיך להיאבק על היותה של מדינת ישראל מדינת הלאום שלהם. לכן צריך להיות ברור שמדובר בשני צדדים של אותה מטבע. אם קמה מדינה פלשתינית, המשמעות היא שישראל היא מדינתו של עם אחד בלבד – העם היהודי.
מול הדרישה הזאת של נתניהו קמו המערערים ובפיהם גם כן טענה מעניינת, שהוצגה בשתי גרסאות. חלקם טענו: מה אתם רוצים מהפלשתינים? למה הם צריכים לקבוע מהו אופייה של מדינת ישראל? תתכבד מדינת ישראל ותקבע היא בעצמה שהיא מדינת הלאום של העם היהודי. אם מדינת ישראל תקבע כך, הכרה בקיומה של מדינת ישראל תכלול במשתמע גם הכרה בהיותה מדינת העם היהודי. חלק אחר טען: מה אתם רוצים מהפלשתינים? איך אפשר לדרוש מהם להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כאשר מדינת ישראל טרם קבעה זאת בצורה מפורשת בעצמה? נכון, קביעה כזו קיימת באופן אגבי בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ובחוק הבחירות לכנסת, אולם היא איננה בהירה וחדה, ותפקידה הוא כמעט טכני בהקשר שבו היא כתובה. למעשה עד היום מדינת ישראל מעולם לא הגדירה את עצמה באופן מפורש במסמך מחייב רשמי, כלומר חוק, כמדינת הלאום של העם היהודי.
חקיקת חוק הלאום אמורה לתת מענה לשתי הטענות הללו, אך עוד קודם היא נועדה לעגן במסמך חוקתי את היותה של מדינת ישראל מדינתו של העם היהודי. בפעם הראשונה מכריזה מדינת ישראל קבל עם ועולם, ובעיקר מול המיעוט הערבי השוכן בתוכה, שהיא אמנם מדינה דמוקרטית, אך איננה "מדינת כל אזרחיה".
עם זאת, אסור להתעלם גם מהסכנות שבחקיקה הזאת. רבים בטח לא הבינו ידיעה שהתפרסמה ביום שני השבוע, לפיה דווקא בסיעת יהדות התורה לא מרוצים מאישור חוק הלאום. אחרים בוודאי העריכו שמדובר בצעד טקטי שנועד להשיג רווחים פוליטיים אחרים. אולם החשש בסיעות החרדיות מחקיקת חוקי יסוד נוספים הוא חשש אותנטי. או כמו שניסח זאת פעם השר אריה דרעי: "גם אם יחוקקו את עשרת הדיברות בחוק יסוד, כל עוד הפרשן המוסמך של החוק הוא בית המשפט העליון – אני אצביע נגד". אפילו חוק תמים כל כך, שתוכנו ברור כל כך, עשוי להיות מנוצל להרחבת היקף האקטיביזם השיפוטי, ולכן נדרשת זהירות ביישום המהלך.
3
שיטת ביטן
השיטה שבה מנהל יו"ר הקואליציה דוד ביטן את הקואליציה הנוכחית עוד תילמד בדברי ימי הכנסת. בחסות התדמית העממית ביטן מנהל את הקואליציה ביד רמה ובזרוע נטויה. את הביטוי "משמעת קואליציונית" הוא מיישם בלי כחל ושרק, באופן תכליתי מאוד וגם כוחני מאוד.
ביטן הוא לא יו"ר הקואליציה הקשוח הראשון. האגדות שמסתובבות במשכן הכנסת אודות השיטות שנקט בשעתו השר אלקין כששימש בתפקיד, מרשימות לא פחות. ועדיין, נדמה שביטן לא מצליח לעורר כלפיו את יראת הכבוד שממנה נהנו כמה מקודמיו בתפקיד. אחת הסיבות היא כנראה התחושה של כמה מהשותפות הקואליציוניות שמילה של ביטן ושל הבוס שלו, ראש הממשלה, איננה מילה. נתניהו וביטן אינם בוחלים בשום טקטיקה כדי להשיג את מטרותיהם, גם אם המשמעות היא הפרה של סיכומים מפורשים שהתקבלו. רוצים דוגמה טרייה מהשבוע? ניסיונו של דוד ביטן לדחות פעם נוספת את פתיחת שידורי התאגיד, למרות כל הסיכומים.
לעתים הסיבה טובה, לעתים טובה פחות. לא פעם זה מצליח, לפעמים זה דווקא מסתבך. אולם בכל המקרים זה מותיר משקעים בעייתיים מאוד. האינטרס של כל מפלגות הקואליציה בנקודת הזמן הנוכחית הוא לשמר אותה, אבל הדבק בין השותפות הקואליציוניות די רופף. המשך ההתנהלות בשיטה הנוכחית יקצר משמעותית את אופק הקיום של הממשלה.
***הפינה הכלכלית***
אל תבנו על הפנסיה
סוגיית גיל הפרישה לנשים חזרה השבוע לכותרות, לאחר שהנושא עלה לדיון בוועדת הכספים, כפי שהחוק הנוכחי מחייב. החלטה בנושא לא תתקבל בכל מקרה בשבועות הקרובים, מאחר ששר האוצר החליט לפעול שלא לפי החוק, ולא הביא את המלצות הוועדה שמינה בפני ועדת הכספים. כתוצאה מכך נוצרה סיטואציה משפטית סבוכה, שלצורך פתרונה אמורים להידבר בשבועות הקרובים שר האוצר ויו"ר ועדת הכספים משה גפני.
מוקד המחלוקת הוא שאלת העלאת גיל הפרישה המינימלי של נשים לגיל 64, במקום 62 כפי שקיים כיום. מדובר במהלך שמתחייב לכאורה מהתמורות בתוחלת החיים במדינת ישראל, אך בפועל הוא יוצר מצב בעייתי לכמה אוכלוסיות. האוכלוסייה הראשונה היא נשים במקצועות שוחקים שתתקשינה לצאת לפנסיה, מאחר שלא תוכלנה לקבל את קצבת הזקנה הדרושה כדי "לגמור את החודש". אוכלוסייה נוספת הן נשים שכבר נפלטו משוק העבודה סמוך לגיל הפרישה, וכעת נותרו בלי קצבאות ביטוח לאומי, ובמקרים מסוימים גם בלי פנסיה. נשים אלו ייאלצו כעת לחכות שנתיים נוספות לתחילת תקופת הפנסיה.
ועדיין, אחרי כל הדחיות ככל הנראה לא יהיה מנוס בסופו של דבר מהעלאת גיל הפרישה לנשים, וייתכן שבהמשך גם גיל הפרישה לגברים יצטרך לעלות במידת מה. בינתיים כל אחד מאיתנו חייב לקחת בחשבון את התארכות תוחלת החיים מצד אחד, והשחיקה בצבירה הפנסיונית מצד שני. חזאי הדמוגרפיה חלוקים ביניהם בשאלה מה יקרה לתוחלת החיים בעשורים הבאים. האם היא תמשיך לטפס באותו קצב, האם היא תעלה בקצב מהיר יותר, או שמא קצב העלייה דווקא יתמתן מסיבות שונות. מה שבטוח הוא שכל חישובי צבירת הפנסיה של רובנו אינם ערוכים להתמודד עם עלייה משמעותית בתוחלת החיים.
לכן כל שכיר ועצמאי חייבים להבין שהחיסכון הסטנדרטי לפנסיה עשוי שלא להספיק להם אפילו לרמת חיים נמוכה יחסית לזו שאליה הורגלו. ישנו סיכוי רב שברגע האמת נגלה שאנו עומדים מול שוקת שבורה, ומתקשים להתמודד עם צורכי הכלכלה הפשוטים ביותר.
הפתרון הגדול לבעיה הזאת צריך להיות מערכתי, אולם במקביל כל אחד צריך לקחת את המציאות הזאת בחשבון באופן אישי. יצירת חיסכון מקביל לחיסכון הפנסיוני, הימנעות ממשיכת קרן ההשתלמות ועוד רעיונות מעין אלו, עשויים להעניק לעובד הפורש את התוספת שתאפשר לו חיים מכובדים וראויים גם בפנסיה. אם אתם בני חמישים אולי כבר קצת מאוחר, אם אתם בני ארבעים אתם כבר בדקה ה‑90, ואם אתם בני שלושים זה בהחלט הזמן לקחת את עצמכם בידיים.
לתגובות: [email protected]