איך אומרים שהעיר חרבה ובזויה? הר הבית
איך אומרים שהעיר חרבה ובזויה? הר הביתצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

ההוראה שקיבל הייתה ברורה: לא להתבלט, לא להיחשף, עד שיצליח להכשיר את השטח ואז ממילא כולם יידעו שהוא כאן. כמו התאגיד החדש. או, כמו שנהוג לומר, עד שיבוא אליהו.

עכשיו, בנתב"ג, הוא ניגש אל ביקורת הגבולות ומסדר את התחבושת על הרגל. כל הדרך בטיסת הלואו-קוסט מרומא גירד לו הפצע, אבל הוא התאפק לא להחליף את התחבושת כדי לא למשוך תשומת לב. לא נורא, בקרוב ניפטר מהפצעים האלה אחת ולתמיד, הוא מהרהר בשעה שהוא מגיש את הדרכון לפקידה המנומנמת.

"בן דוד?", היא מעיפה מבטים לסירוגין בו ובתמונה הדהויה שבדרכון, "משיח?"

הוא מנענע בראשו הנהון קצר. זה יהיה אירוני אם ייקחו אותו עכשיו לבידוק ביטחוני ויאשימו אותו בסינדרום ירושלים.

"חתיכת שם יש לך", מפהקת הפקידה ומחזירה לו את הדרכון. רק כשהוא עובר את המכס הוא מרשה לעצמו לנשום לרווחה. עד כמה שאפשר לנשום בחום הזה.

בחוץ מחכה טור ארוך של מוניות, אבל הוא מחליט שמי שבא לגאול את ישראל ייסע כמו פשוטי העם, ומתעניין אצל יהודי אחד עם מזוודה היכן יוצא האוטובוס לירושלים.

"יש לך מזל", אומר היהודי, "עד לא מזמן היו פה רק מוניות שירות, אבל עכשיו יש אוטובוס כל שעה. אתה קולט? פעם בשעה אוטובוס לירושלים! ממש ימות המשיח!"

"כן...", מנגב המשיח את הזיעה.

"אומרים שהמשיח בדרך", מחייך היהודי, "אבל גם נשיא ארצות הברית בדרך ותהיה בטוח שהוא יגיע קודם. תאמין לי, כשהוא נבחר היו פה כאלה שחגגו כאילו הוא בעצמו המשיח. עכשיו לך תדע מה הוא מכין לנו".

"המשיח?", שואל המשיח בחשש.

"דונלד טראמפ!", מסתכל עליו האיש בחצי עין סגורה, "אתה לא נראה ישראלי. מה אתה עושה בארץ?"

"ביקור משפחתי", מתאפק המשיח לא להיחשף לפני הזמן. ומה יגיד? שאחרי חמישים שנה שוב יש עת רצון בשמיים, ושכל מה שצריך לקרות עכשיו זה שהעם לא ידחה אותה?

"גם טראמפ אמר שנתניהו והוא זה כמו משפחה", מציין היהודי, "אבל לך תדע, יכול להיות שזו משפחה הרוסה".

המשיח מהנהן בנימוס. נחמד שנשיא ארצות הברית מגיע, אבל הוא דווקא צריך לתפוס שיחה בארבע עיניים עם ראש הממשלה. הוא גם קצת עייף מהדרך – בכל זאת, אלפיים שנה – והאוטובוס הוא כמו גאולה; לא מגיע, לא מגיע, וכשהוא כבר כן מגיע הוא נוסע קמעה קמעה.

"פעם", מסביר היהודי שיושב על ידו, "פעם הפקקים היו מתחילים בסיבוב מוצא. אבל אז סללו כביש חדש ועכשיו הפקקים מתחילים עוד לפני לטרון".

"נפלא", צוהל המשיח, "הרבה יהודים רוצים להגיע לירושלים".

"איך יגיעו עם כל העומס הזה?", מגחך האיש, "אבל זה מצב זמני. אמרו שבמאי יסיימו לסלול את הכביש החדש ואז הפקקים ייעלמו".

"באיזה חודש אנחנו?", שואל המשיח.

"סוף מאי", אומר היהודי, "למה?".

התנועה מזדחלת והמשיח נכנס בשערי ירושלים כעני הרוכב על חמור. העיר הזאת משגעת ביופייה, מהרהר המשיח בהתרגשות, והיא גם התקשטה והתמרקה. אבל איך היא ידעה שאני מגיע? ולמה מילאו את העיר לכבודי דווקא בדגלי ארצות הברית של אמריקה?

בתחנה המרכזית הפצע ברגל שוב מגרד לו והוא מחפש מקום שקט כדי להחליף תחבושת. בכניסה לשירותים צריך לשים שקל כדי להיכנס, אבל למשיח יש רק שטרות והמכונה לא מכירה שום דבר חוץ ממטבע של שקל.

נטפל בתחבושת אחר כך, מחליט המשיח וצועד אל בית הכנסת הסמוך כדי להתפלל מנחה.

בבית הכנסת של התחנה המרכזית מתפללים יחד אשכנזים, ספרדים, חרדים, לאומיים, מסורתיים. באמת ימות המשיח, חושב לעצמו המשיח ולוקח סידור בנוסח אשכנז, אחד בנוסח ספרד, אחד בנוסח עדות המזרח ועוד אחד בנוסח עדות התימנים. בזמן חזרת הש"ץ הוא מדפדף קצת ורואה שבתחנון של שני וחמישי כתוב שירושלים ועמך לחרפה לכל סביבותינו. הוא מדלג הלאה ומגלה שבמנחה של תשעה באב אומרים שהעיר חרבה ובזויה ושוממה.

המשיח מביט במתפללים בתדהמה. הם באמת אומרים את זה? מה, הם לא שמעו על נשיא ארצות הברית ושאר מנהיגי העולם שנוחתים בירושלים כל שני וחמישי? רק הוא רואה שירושלים כבר מזמן לא שוממה?

הגיע הזמן, הוא אומר לעצמו, ויוצא מהתחנה לכיוון הר הבית.

בתחנה של הרכבת הקלה יש מכונה שפועלת יום כן ויום לא. היום לא. המשיח חוצה את המסילה אל המכונה שבצד השני, ובינתיים מפספס רכבת. לא נורא, הגאולה תחכה עוד קצת. יש לו כרטיס רב-קו שהוא דאג להכין כבר ברומא, אבל המכונה לא מסבירה איך להשתמש בערך הצבור כדי לנסוע ברכבת. הוא משחק קצת עם הכפתורים, ובינתיים מפספס עוד רכבת. המשיח מסוגל לקבץ את נידחי ישראל, לבנות את בית הבחירה ואפילו להחיות מתים, רק את מכונת הכרטיסים של הרכבת הוא לא מצליח לתפעל. הוא מחפש נציג כלשהו, אבל התחנה לא מאוישת, רק טיפה מיואשת. בסוף הוא קונה כרטיס במחיר מלא, עולה לרכבת ומנסה לתקף אותו. התיקוף נכשל. אחרי שלושה ניסיונות הוא מחליט ללכת ברגל ויורד מהרכבת.

שני פקחים נחושים מקיפים אותו ודורשים ממנו 180 שקל קנס בעבור הקשיים של הרכבת הקלה. הוא יודע שזה לא צודק (הוא משיח צדקנו) אבל משלם כדי לא לעורר מהומות. גם ככה הוא התעכב יותר מדי.

דווקא נחמד לצעוד ברחובות ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו. המשיח יורד משוק מחנה יהודה לכיכר ציון ומשם מדלג בהנאה אל שער יפו. עוד מעט, הוא חושב בזמן שהוא פוסע בסמטאות העיר העתיקה, עוד קצת. אימתי יבוא מר? היום.

"לאן?", עוצר אותו שוטר בכניסה לשער המוגרבים.

"להר הבית", עונה המשיח בפנים נוהרות.

"שעות הביקור ליהודים נגמרו", אומר השוטר, "תבוא מחר".

"לא מחר", מתעקש המשיח, "היום".

"למה מה", רוטן השוטר, "אתה המשיח?"

המשיח מרצין. שפתיו רוטטות. הגיע הזמן. "כן", הוא לוחש, "אני המשיח".

עיני השוטר נפקחות בתדהמה. ידו רועדת כשהוא נוטל את מכשיר הקשר. "קודקוד", נשנק קולו, "יש לי פה עוד אחד עם סינדרום ירושלים".

בקישלה המשיח מקבל זכות לשיחת טלפון אחת ומתקשר לאליהו הנביא. "המצב הסתבך", הוא אומר לו, "איפה אתה?"

"תקוע עם רכב האש בגלעד", אומר אליהו, "סגרו את השמיים בגלל הביקור של טראמפ".

המשיח חוזר לתא המעצר ומתיישב על הרצפה. מבחוץ הוא שומע אנשים מדברים, מכוניות נוסעות, ניידות צופרות, המולה גדולה, ירושלים במלוא חיותה, תפארתה, עצבנותה. הוא יישאר פה, הוא יודע, עד שיבוא אליהו. בינתיים הוא מחליף תחבושת, מוציא מכיסו סיכה קטנה וחורט על הקיר: "ואף על פי שאתמהמה, בוא אבוא".

לתגובות: [email protected]