ידידיה מאיר
ידידיה מאירמנדי אור

1

לא היו ימים טובים לישראל כמו הימים שבהם קול ישראל מירושלים נדם. נזכור את התאריך ההיסטורי: י"ד באייר, פסח שני, תשע"ז.

אחרי 81 שנים של דיבורים, תמו שידורי קול ישראל ברדיו. תחשבו מה לא שמענו, מה נחסך מאיתנו, בארבעת ימי השקט האלה שבין סיום שידורי רשות השידור ותחילת שידורי התאגיד. או בעצם - תחשבו מה כן שמענו ב‑81 השנים האלה (למעט שנות הקמת המדינה המלהיבות). מה שידרו לנו יום ולילה: כמה מרירות, ציניות וכפירה (כפירה בתורת ישראל וממילא גם בארץ ישראל). רעה הארץ מאוד-מאוד. קבוצה קטנה ולא מייצגת השתלטה למשך עשרות שנים על סדר היום של עם שלם. היא קבעה לנו, בקול סמכותי, מה זה "חדשות" ומה זה "תרבות", מהי "אומנות" ומהו "צדק". ופתאום, ביום אחד, כל זה נגמר.

והנה עוד תאריך שננצור בלבנו לעד: ליל ל"ג בעומר תשע"ז. הוד שבהוד. אחרי כמעט חמישים שנה, שידורי הטלוויזיה הישראלית, על כל הרע שבהם, פשוט נמוגו. אני לא יודע לכמה רייטינג זכתה השקופית של "שידורנו הסתיימו 2017‑1968. רשות השידור", אבל אני באופן אישי לא הפסקתי להתבונן בה.

נכון, אני יודע, יומיים אחר כך התחדשו השידורים מאולפני 'כאן' שבמודיעין. אני גם יודע שאין הבדל משמעותי בין מה שנסגר למה שנפתח, ושהשידורים מרוממה, בשנותיהם האחרונות, היו נטולי רייטינג ונטולי השפעה אמיתית. ובעיקר אני יודע שהבעיה של מדינת ישראל היא ממש לא ערוץ 1 אלא הערוצים המסחריים והטמטום שלהם. ובכל זאת, השבוע, באותם ימים ספורים שבהם רשות השידור פתאום לא שידרה, הייתה תקווה באוויר. הנה, זה יכול לקרות. דברים יכולים להשתנות. אימפריות יכולות ליפול. ועוד מעט ואין משה נגבי והתבוננת על מקומו ואיננו.

2

רגע, אני רוצה להבהיר משהו. לא הכול היה שלילי. ברור שבטלוויזיה הישראלית היו גם תוכניות טובות. ובטח שבקול ישראל היו כאלה. כמה וכמה אפילו. שלא לדבר על קרייני החדשות עם העברית המושלמת, ההקלטות ההיסטוריות, ואפילו האותות שמלווים שנים את חיינו (אני למשל לא יכול לדמיין את היום שישי שלי בלי הפתיח המוזיקלי הקסום של ירון אנוש). אבל אני מדבר בגדול, על מה שרשות השידור מסמלת. כולם עסקו השבוע בסיאוב, במשכורות המנופחות, בתפקידים המיותרים. הכול נכון, אבל מה עם העיקר? התוכן, הרוח, המסרים ששטפו להמונים את המוח במשך שנות דור, תחת השם היומרני "קול ישראל מירושלים". והכול מכספי משלם האגרה הישראלי. נעצבן אתכם ונעלה לכם את לחץ הדם ונצחק עליכם ונבוז לכם ונעליב אתכם – על חשבונכם. השידור הציבורי שלכם ובשבילכם.

ביום רביעי שעבר, אחרי ששודרו בכל מקום הרגעים האחרונים של מהדורת מבט, צלצל אליי ידיד חכם ואמר לי שאם אנשי רשות השידור היו יודעים לכמה אנשים במדינה הדמעות שלהם עושות טוב, הם כנראה היו מתאפקים ובוכים בבית, לכרית. לא, הוא לא התכוון לעובדים המסורים שמצאו את עצמם בלי פרנסה אחרי שנים של עבודה שחורה. הם באמת ראויים לחמלה. הוא דיבר על השדרנים.

ניסיתי השבוע להיזכר, לשווא, מתי יצא לי לראות מגיש חדשות בוכה בשידור. הרי היו כל כך הרבה סיבות טובות לבכות ב‑81 השנים האחרונות, אבל הם תמיד שמרו על פאסון וקור רוח. סליחה, כמעט תמיד: כששידרו בשידור חי את הפינוי האכזרי של אלפי יהודים מבתיהם בהתנתקות, השדרנים, ברובם הגדול, התקשו להסתיר את החגיגיות. ופתאום כשזה נוגע למקום העבודה שלהם? דמעות, "גירוש", "הורסים את הבית", קריעה בחולצה. חוץ מ"תפילה לעני" היה שם הכול.

3

ביום חמישי בבוקר, הבוקר הראשון של ארבעת ימי השקט המבורכים בקול ישראל, פתחה אילנה דיין את התוכנית שלה בגל"צ במילים הבאות: "ורק הבוקר, כשחיפשתי אותם לשווא על הסקאלה, את המתחרים הטובים מקול ישראל, הבנתי מה חשוב שייאמר עכשיו: שיש מעט מאוד מוסדות מפוארים שככה נעלמו מחיינו בן לילה. שאף אחד לא יודע להוביל יומן חדשות רדיופוני עם ניסיון עשיר כמו של אריה גולן. אף אחד לא המציא שפה של עיתונות צבאית כמו כרמלה מנשה. אף אחד לא עושה רדיו חברתי אקטיביסטי כמו קרן נויבך. אף אחד לא מחזיק מניות של זהב בשידור הציבורי, בתרבות הישראלית, כמוהם וכמו חבריהם, שנפרדו אתמול בדמעות מן המיקרופון... תראו איך הביאו אותנו לרגע שבו גאולה אבן נשברה בדמעות כששידרה את הידיעה שתוך שעה יירד המסך על מהדורת מבט. המגישה המוכשרת הזאת הבינה שהיא נושאת הבשורה הרעה... אז כן, הבוקר מותר להצדיע לאלה מבין אנשי רשות השידור שהתעקשו לעשות שידור ציבורי טוב עד לרגע האחרון".

מרגש, נכון? מילים כדורבנות. יש רק עניין טכני קטן: כל השמות שהוזכרו כאן במונולוג רב הפאתוס של אילנה דיין, ממש כולם, בלי יוצא מן הכלל, לא נעלמו מחיינו בן לילה. כלומר, אולי הם נעלמו, אבל ארבעה ימים אחר כך, הם נמצאו בריאים ושלמים באולפני התאגיד במודיעין. אריה גולן פתח את שידורי רשת ב' החדשה בשש בבוקר ביום שני, וימשיך לעד להגיש את יומן הבוקר. קרן נויבך תמשיך לשדר בדיוק את אותו אקטיביזם חברתי מדי בוקר (היא רק זזה בשעתיים לטובת התוכנית המצוינת של קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן) והקול הסדוק של כרמלה מנשה ממשיך להישמע. ומה באשר לגאולה אבן, נושאת הבשורה? היא ניגבה את הדמעות והחלה להגיש את מהדורת החדשות המרכזית ב'כאן'.

4

אז רגע, אם כמעט הכול נשאר כשהיה, על מה אתם משגעים לנו את השכל כבר כמה חודשים? אפילו את השם לריסה בלטר-כץ הספקתי לשמוע על הבוקר הראשון של שידורי התאגיד. גם היא ממשיכה (סליחה, אני עדיין לא יודע מה עלה בגורלם של יתר גיבורי התרבות שלי: קלוד בוכבינדר, נחמיה בז'יק, נסטור פרידמן ואחינועם זייד רומנלי. אבדוק ואעדכן). על מה, אם כן, כל הדמעות? על החלפת הזכיין בשידורים? על המעבר מ"רשות השידור" ל"תאגיד השידור הישראלי"? על השינוי משישה פיפסים לפני החדשות לשניים?

ובכן, התשובה היא כן. בדיוק על זה הסערה. התקשורת הוכיחה בימים אלה שוב כמה היא מנותקת מהעם ומחוברת רק לתקשורת. בפסטיבל נהי ואבל וקינות, בימי שידור ובעיסוק עצמי אובססיבי, בהתפלפלות בסוגיה שכמעט אף אחד בציבור הרחב לא מבין אותה (מה ההבדל בין חטיבת החדשות של התאגיד לזו של רשות השידור, ומה בין המתווה של דוד ביטן לזה של כחלון, נתניהו או בג"ץ). התאגיד החדש רחוק מאוד מלשקף את רוחו של רוב העם. אבל על עצם מחשבת הפיגול, על עצם ההווה-אמינא שמישהו יזיז את המיקרופון שלהם, העיתונאים הפכו את המדינה. וזה הכי קל להם להפוך את המדינה. הם לא צריכים לצאת לרחובות. הם רק צריכים לפתוח מיקרופון, להדליק מצלמה ולדבר. איך אמר פעם אורי אורבך ז"ל? לעובדי חברת החשמל יש חשמל בחינם, ולעובדי התקשורת יש תקשורת בחינם.

לכאורה, הסיפור כבר מאחורינו. רשות השידור נסגרה, התאגיד נפתח, התקשורת עברה הלאה, לשכנע את טראמפ שהוא צריך ללחוץ על נתניהו לוותר ולסגת. אבל צריך לזכור את השבוע המביך הזה גם עבור העליהום הבא ועבור הסערה של עוד שנה. השבוע שבו ראינו בשידור חי, באופן שקוף ומוקצן, כמה פס הקול התקשורתי כאן שקרי, מנותק מהחיים עצמם. מדברים פה כל הזמן על תקשורת חופשית, הגיע הזמן לחופש מהתקשורת.

לתגובות: [email protected]

והנה עוד משהו טוב שקרה בפסח שני. הקורא זאב עציון שלח את התמונה הזאת שצולמה בשדות מבוא חורון, ולצידה הסבר: "בימים אלה ישנה קבוצה של יהודים שכבר דואגים לקצור חיטה שמורה למצות של פסח תשע"ח. הם עושים זאת בעבודת יד, ממש עם מגל, לשם מצת מצווה". זריזים מקדימים. אבל ממש.
והנה עוד משהו טוב שקרה בפסח שני. הקורא זאב עציון שלח את התמונה הזאת שצולמה בשדות מבוא חורון, ולצידה הסבר: "בימים אלה ישנה קבוצה של יהודים שכבר דואגים לקצור חיטה שמורה למצות של פסח תשע"ח. הם עושים זאת בעבודת יד, ממש עם מגל, לשם מצת מצווה". זריזים מקדימים. אבל ממש.צילום: זאב עציון