אנחנו לא צרכים לעצב את הילדים
אנחנו לא צרכים לעצב את הילדיםצילום: שאטרסטוק

הבת שלך בת שלושים, ועדיין רווקה. היא סיימה את לימודיה, יש לה עבודה נפלאה והיא מאוד עצמאית. היא מתכוונת לעבור לדירה משלה כדי לקבל יותר מרחב ופרטיות. את מנסה לעזור לה, אבל השאלות שלך על הבחורים שהיא נפגשת איתם, אופי קשריה עם אחרים והנכונות שלה להיפגש עם שדכנית חדשה רק מרגיזות אותה ומעוררות ביניכן ויכוחים. את מטילה ספק בשיקול הדעת שלה ואת דואגת, כי נראה שהיא לא מודעת לכך שככל שחולף הזמן, סביר להניח שיהיה קשה יותר לפגוש מישהו מתאים.

בתרבות שלנו מוטבעת עמוק הציפייה להתבגר, להתחתן ולהקים משפחה. עוד לפני הולדת ילדינו אנחנו כבר חושבים עליהם כהמשכיות המורשת המשפחתית שלנו. אז מדוע אנשים צעירים רבים מחכים ולא מתחתנים? האם ההורים באמת צריכים או יכולים לעשות משהו בעניין?

אני מסתכלת על התמונה דרך עדשות הגישה ההתפתחותית-היקשרותית, ותוהה אם ישנן תפיסות חברתיות רווחות שיוצרות את הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן כיום. נדמה שאנחנו משלמים מחיר כבד על התפיסות הללו.

תפיסה מזיקה אחת היא שאנחנו צריכים לעצב את הילדים, כמו פסל שמעצב את החומר או מחנך שממלא את הלוח החלק. אנחנו דוחפים את הילדים לעבוד קשה כדי להשיג ציונים טובים, להתקבל לבתי ספר טובים ולהשתלב בחברה בהצלחה. יותר מכך, ישנה תפיסה רווחת שאם נתחיל ללמד אותם מוקדם יותר איך להתנהג, מה ללמוד ואיך להסתדר, תהליך זה יהיה מוצלח יותר.

אבל איננו רואים שתפיסה זו מביאה להשלכות הפוכות. ילדים נתקעים בתהליכים שאמורים לעזור להם לגלות את סקרנותם, רעיונותיהם, תחומי העניין שלהם, מטרותיהם, כוונותיהם, אמונותיהם וערכיהם. כתוצאה מכך, הם לא מפתחים את היכולת להכיר ולהבין את עצמם. הם עסוקים מדי בהסתכלות החוצה במקום בהסתכלות פנימה על מה שקיים בפנים.

תפיסה מזיקה נוספת היא כי משלב מוקדם מאוד ההורים אינם משמעותיים בגידול הילדים. המדינה יכולה לחנך את הילדים טוב יותר במסגרות מחוץ לבית, מהמעון ועד תיכון עם פנימייה, וההורים משוחררים לפרנס את משק הבית ולתרום לכלכלה של המדינה. ילדים צריכים להיות עצמאיים וללמוד כיצד להתמודד, כבר מההתחלה.

ואולם, איננו רואים שכאשר אנחנו משאירים את ילדינו בידיהם של אחרים, מתעוררות במוחם הגנות מפני החשיפה לפגיעה שקשה מדי לשאת. בבוא העת, הגנות אלו מונעות מהילדים לחוות את הרגשות הנדרשים בפיתוח הסתגלות, גמישות ויכולת לחוות אכזבה או אובדן ולהתאושש מכך. בלי רגשות רכים, אי אפשר לחוות סיפוק ממערכת יחסים או להתגעגע כשהיא אינה קיימת.

תפיסה מזיקה שלישית היא כי לנשים ולגברים יש יכולות זהות, והדברים שרק נשים יכולות לעשות הם לא באמת בעלי ערך רב. היריון, לידה, הנקה, טיפול בילדים – כל אלה הם גורמים מטרידים. לא מזמן שמעתי אם צעירה אומרת "תודה לא‑ל שהתינוק שלי כמעט בן שנה, עכשיו אני יכולה לקבל את חיי בחזרה". אמירות אלו נפוצות ומעידות על הכישלון שלנו כחברה להעריך את התפקיד הייחודי של ההורים בגידול ילדיהם – יצירת חיבור נפשי ורגשי עמוק שמאפשר להיחשף ולחוות את הרגשות החיוניים לצמיחה והתפתחות.

כל ילד זקוק למקום אחד שבו הוא מוצא מנוחה רגשית, שבו הוא חווה אהבה וקבלה ללא תנאי, אדם אחד שעליו הוא יכול לסמוך תמיד. התקווה היא שההורה יהיה המקום הזה, והנוכחות הרגשית של ההורה כבסיס חם ובטוח מצמיחה את תהליכי ההתבגרות הרגשיים של הילד, ולבסוף גם את היכולת שלו לפתח מערכות יחסים עמוקות עם אדם אחר.

כשבוחנים את השילוב של שלוש התפיסות הללו בחברה שלנו, אפשר לראות את ההשפעות השליליות שלהן ולבחור בתפיסות אחרות. יש לנו את היכולת להתחיל מחדש בכל שלב – כשהילד בן שלוש, כשהוא בן שלושה עשרה או כשהוא בן שלושים. לעולם לא מאוחר מדי לטפח את מערכת היחסים הנכונה ולספק לילד את מה שהוא באמת צריך. השורה התחתונה אינה אם הגשמנו את האג׳נדה שלנו או של החברה, אלא האם מערכת היחסים שלנו עם הילד מאפשרת לו לממש את הפוטנציאל האנושי שלו. ייתכן שיש צורך להתחיל מחדש, לנוח בתוך הקשר עם הילדים וליהנות מהם, להרגיש את האושר וההוקרה בקיום הילדים בחיינו.

את לא יכולה לדחוף או למשוך את בתך המבוגרת (או את בנך המבוגר) לכיוון שאת רוצה בשבילה. עדיף לנוח מהמרדף חסר התוחלת הזה. את כן יכולה להשקיע במערכת היחסים איתה ולהתענג על הזמן היקר שיש לכן יחד. טון הדיבור שלך, המבט בעיניים שלך, הנחמה בנוכחותך משדרים את האמירה המשמעותית ביותר - "את חשובה לי יותר מכל דבר אחר, ואני מעריכה אותך בדיוק כפי שאת". בתנאים הנכונים, מערכות יחסים צומחות ומעמיקות באופן ספונטני. לבבות נפתחים ומתחברים כמו קסם, ואז קורים דברים מדהימים.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי