[פורסם בפנימה ב-2015]
נעלתי את המגפיים, שהיו מעט גדולים ממידת רגליי והכבידו על ההליכה. למטה, על הכביש, המתינו לנו שני אנשים. כשראו אותנו החלו ללכת ואנו צעדנו בעקבותיהם. כעבור דקות אחדות של הליכה עלו על דרך עפר – ואנחנו אחריהם. היתה זו דרך רצופת שלוליות ובוץ. בעזרת המגפיים שלרגליי יכולתי לעבור בדרך ללא בעיות מיוחדות, אם כי התקשיתי ללכת בקצב ההליכה של האחרים. הם נאלצו לעצור מדי פעם ולהמתין שאתקרב אליהם.
לאחר כמאתיים וחמישים מטר של הליכה בשביל העפר, החלו התלאות. פנינו לשדות, חלקם חרושים וחלקם נטועים. צעדנו בבוץ עמוק וטובעני בין שיחים, שהיו, כנראה, שיחי ירקות.
הייתי צריכה להיאבק על כל שעל כדי שרגליי לא ישקעו באדמה. רוח טורדנית חזקה וחסרת רחמים שרקה והצליפה על פניי, והכבידה על צעדיי. ערפל כבד ירד על העמק וטשטש את הראות. הערפל חצץ בינינו ובין מטולה...
שלוש דמויות באו לקראתנו מכיוון מטולה. היו אלה שלושה גברים עטופים במעילים צבאיים ורובים ארוכי קנה על כתפיהם. "שלום! ברוכה הבאה!" קראו לעברי בעברית. הם שאלו לשלומי ושאלו על הדרך. השפה העברית ומראה החיילים החמושים, הציף אותי בגל של חום.
(שירת השולמית, עזרא אלנקם יכין)
ימי אייר. שישים ושבע שנים להכרזת העצמאות למדינת ישראל וארבעים ושמונה שנים לשחרור ירושלים. מול עינינו עולות תמונותיהם של הרצל ודוד בן גוריון, של משוריינים וחיילים, של חלוצים עודרים באדמת טרשים ושל נשים לבושות כחול-לבן רוקדות במעגלים של שמחה. באופן טבעי, הרגעים הגדולים, כמו גם האנשים הגדולים, הם אלה שנצרבים בזיכרוננו.
אך האמת היא שמאחורי כל אירוע גדול מסתתרים המוני סיפורים קטנים על אנשים מיוחדים, כאלה שנעלמים מאור הזרקורים אך מסירות נפשם מותירה את חותמה לשנים רבות. כזאת היא המרגלת הישראלית שולמית קישיק כהן. ספק אם כולנו מכירות את שמה. ספק אם אנחנו מזהות את פניה. אך בדבר אחד אין ספק – העשייה הגדולה שלה למען הקמת מדינה יהודית בארצנו אינה נופלת מעשייתו של אף אחד מראשי הציונות, שאת שמותיהם וסיפוריהם אנחנו יודעות בעל פה.
בת תשעים ושמונה פוקחת עין
אני צועדת במסדרון הוורדרד בדרך לדירתה של שולה כהן, שגילה נושק למאה. היא מתגוררת כיום בנווה עמית בירושלים. כשאני דופקת על דלת חדרה, ידיי רועדות בהתרגשות. אני משתוקקת לפגוש את האישה הגדולה והמדהימה הזאת, והנה זה קורה. הדלת נפתחת, ומולי מתגלה אישה יפה ואצילית שמקרינה אהבה וכבוד, עוצמה ופשטות. הקירות מכוסים בתעודות כבוד והוקרה, לצד בובות גדולות ונסיכיות שתפרה במו ידיה. שתיהן, התעודות כמו הבובות, מספרות את סיפורה.
לשולה קשה לדבר על העבר, ומבני המשפחה התבקשתי לא לשאול אותה על העינויים הקשים שעברה לפני שבעים שנה. אני מנסה בעקיפין לגלות את דמותה המיוחדת.
כאישה שפעלה כל כך הרבה למען עם ישראל, איזו אישיות את מעריכה? מאיזו דמות שאבת השראה במשך כל השנים הללו והרגשת שדווקא אליה את מתחברת?
"קודם כול, אני מתחברת לקדוש ברוך הוא", עונה שולה, ומדגישה: "זה הכי חשוב".
"יחד עם זאת, אני מתחברת מאוד לאסתר המלכה. בגלל האומץ, האומץ שהיה לה לעשות למען עם ישראל", היא אומרת בעיניים בורקות. "את הכול היא עשתה ישר ובלי לדבר, כדי שאף אחד לא ידע. כל מה שהיא רצתה זה לעזור לעם היהודי וכמה שהיא הייתה גדולה - אף אחד לא ידע מה היא, מי היא, כי היא בעצם הסתירה את מי שהיא".
לא פלא ששולה בוחרת לציין דווקא את שתיקתה של אסתר, שתיקה שהיא גם הכנעה כלפי השליחות שניחתה עליה. שולה עצמה שמרה בסודיות מוחלטת את דבר פעילותה, עד שאפילו הקרובים לה ביותר ידעו רק בכלליות במה היא עוסקת. אולם שתיקה זו התבטאה בעיקר בזמן החקירות הקשות והעינויים שסבלה בכלא. שתיקתה של שולה עלתה לה ביוקר ובייסורים מחד, אך מאידך הצילה את חייה וחיי זולתה.
קו ירושלים-בירות
שולה הייתה ילדה ירושלמית שבגיל שש עשרה מצאה את עצמה נשואה ליוסוף, יהודי אמיד וצדיק שמתגורר בלבנון. שולה הצעירה לא הצליחה להתאקלם בחברה הסגורה בלבנון, עד שאזרה אומץ והתערתה בחברת הנוער היהודי ממועדון 'מכבי'. בזכות חִנה וחוכמתה היא מצאה עצמה מתרועעת בחברת ראשי ממשלה, שרים ואנשי צבא לבנוניים. כשסודות גדולים הגיעו לאוזניה, היא לא הייתה יכולה להתאפק עוד, והאהבה הגדולה שרחשה לעם ישראל ולארצו הכניסה בה את האומץ להפוך למרגלת ישראלית בעבור המדינה היהודית שנמצאת בראשית דרכה.
מה גרם לך להחליט לרגל למען ישראל?
"שמעתי את התכניות שלהם (כלומר, האויב – ח"נ), את הדרכים שבהן יעברו", נזכרת שולמית ונשימתה נעשית כבדה. "גופי היה על סף התמוטטות. לבי רעד. הדם בער בעורקיי, ידיי ורגליי רעדו וראשי הסתחרר. האוזניים הוסיפו לשמוע בבהירות את הדברים הנוראים – עוד ועוד מקומות שייחרבו וחיי יהודים שיוכחדו. רציתי רק לחצות את הגבול לארץ ישראל ולהעביר את המידע הזה לידיעתם של היהודים בארץ, להזהיר אותם".
אהבתה העזה לירושלים היא זאת שלמעשה דחפה אותה לאזור אומץ ולעשות את מה ששום אישה יהודייה צעירה ומצליחה לא הייתה עושה במקומה. בעזרת תפילות רבות ואמונה יוקדת, עד מהרה הפכה שולה למרגלת מן המניין. היא שלחה מסרים רבים מלבנון למחתרות היהודיות שבארץ, וגויסה למשימות חשאיות. במשך שנים עסקה שולמית בריגול לטובת ישראל. היא השיגה מידע שלא יסולא בפז ועד היום חלקו הגדול נותר חסוי.
אך היא לא הסתפקה רק בזאת אלא עסקה במרץ גם בהברחת יהודים לארץ ישראל. את כל הפעולות האלה היא עשתה תוך סיכון תמידי וממשי לחייה ולחיי משפחתה. כן, לא תאמינו אבל בד בבד ילדה שולה שבעה ילדים וגידלה אותם במסירות, וביתה שתפקד כחמ"ל תמיד נשאר גם בית. בעידן שלנו, שבו משפחה ברוכת ילדים אינה תמיד בחירה טבעית, עובדה זו מעוררת השתאות והערצה לא פחות משאר הדברים הגדולים שעשתה שולה, ואולי דווקא בגללם.
אט אט ועם עליית המדרגה של פעולות הריגול, הרגישה שולמית כי חגורת המשטר הלבנוני הולכת ומתהדקת סביב לצווארה. לא רחוק היה היום שבו תיתפס, ותועמד לדין.
על החיים ועל המוות
אוי לי, חשבתי. איך אצא מפה? מסתבר שאבו-מוסטפה אינו כל כך טיפש. הוא העמיד שמירה על הבית. יש לי פחות משעתיים עד שהמטוס ימריא. בחטף לקחתי את "התיק הקוסמטי" שלי ועליתי לגג.
שם, למעלה, כשמעליי כיפת השמים ומתחתיי רובצת תהום, עשיתי מעשה שלא הייתי מעזה לעשות בכל מצב אחר. קפצתי שלוש פעמים מגג אל גג מבלי שתהיה לי שהות לאמוד את המרחק. פשוט העפתי עצמי באוויר כדי להגיע לגג הסמוך.
במבט לאחור השתאיתי על ההעזה – נשמתי כמעט פרחה בהיווכחי מה גדול היה החלל הפעור בין הגגות, ועד כמה הייתי קרובה לסכנה של צניחה אל המוות באיברים מרוסקים.
במסגרת פעולות הריגול עשית דברים שלכאורה לא מתאימים לאישה, ובכלל – מעטים גם הגברים שיעשו אותם. בעצם חיית בסיכון תמידי. מהיכן שאבת את הכוח לכך?
"אלוקים עזר לי, כי אלוקים עוזר למי שעוזר לעם ישראל", עונה שולה בפשטות. "הקדוש ברוך הוא היה איתי, בהחלט. וגם היום הוא איתי", היא מוסיפה בחיוך. אז כמו היום, שולה חיה את האמונה ומודה לקדוש ברוך הוא על כל מה שיש לה. לדבריה, היא מרגישה אותו תמיד לצדה.
כחלק מחייה בחברה מסורתית וסגורה מאוד, כשפעילותה למען ישראל כרוכה בקשר עם גברים, סבלה שולמית לא מעט כאשר אנשי קהילתה ריכלו עליה והטילו ספק בנאמנותה לבעלה, כשלמעשה פעלה במסירות נפש לעם ישראל. "הבנתי שאין לי סיבה לבוא אליהם בטענות", היא מסבירה. "באמת הגעתי הביתה במכוניות נהוגות בידי זרים בשעות לילה מאוחרות. הייתי אישה נשואה לאדם מבוגר ממני בשנים רבות – כל הדברים האלה מועדים לרכילויות מפולפלות. רק אני והיושב במרומים יכולים לדעת עד כמה החשדות האלה היו חסרי כל שחר".
איך אישה יפה כל כך, מצליחה, חכמה, מכובדת, מצליחה לשמור על עצמה בקדושה, ועוד בחברת גויים ונוכלים?
שולה עונה בטבעיות: "בראש הדברים עומדת האמונה החזקה שהייתה לי. רק האמונה בקדוש ברוך הוא".
היית אישה נאמנה לבעלך, מרגלת למען מדינת ישראל, מבריחה יהודים לארץ ישראל, נציגת הקהילה ברובע היהודי בלבנון. הבית שלך רחש פעילות מבוקר עד ליל, ויחד עם כל זה – היית אימא לשבעה ילדים. הכנת איתם שיעורי בית, בישלת, שיחקת. איך הצלחת לתמרן בין הבית והילדים ובין כל המשימות הגדולות שלך?
"הילדים התחברו למטרה שלי", היא אומרת ובמשפט קטן נותנת עצה גדולה לכולנו, אימהות שמתמרנות בין עבודה לילדים. "הם לא ידעו בדיוק מה אני עושה, אבל הם ידעו שאני עובדת למען עם ישראל ולכן היה יותר קל. כשהילדים מתחברים לדברים הגדולים שעושים בבית, זה נותן כוח. באמת היום הילדים שלי הם כמוני. כולם מסורים לדגל", אומרת שולה בגאווה.
משלוח פרטי לארץ ישראל
לשולה יש בהחלט במה להתגאות. שבעת ילדיה, שהיום הם כבר בעלי משפחות בעצמם, מסורים אליה, אוהבים ודואגים. כולם גרים בארץ ישראל ומרווים אותה נחת. כחלק מהצלת הילדים היהודים בלבנון וכשלב ראשון של עלייה, החליטה שולה כי הגיעה העת לשלוח אותם לארץ ישראל, בלי הוריהם. כחלוץ לפני המחנה היא שלחה שניים מבניה, בני תשע ושבע בלבד, לבדם, בלב דואג. בסופו של דבר, היא מאושרת מכך שעל אף ההתלבטות הקשה, הם זכו להתחנך בארץ ישראל.
במהלך שנות הריגול התמודדת עם לבטים רבים, אך נדמה ששליחת הילדים הרחק ממך, לארץ ישראל, הייתה אחת ההחלטות הקשות.
"נכון", שולה נאנחת, "תראי, המצב בארץ היה קשה, עדיין לא היה כלום, זה לא כמו היום. אבל אם לא היינו מתחילים, אף אחד לא היה מתחיל, לא היו עולים. גם אם הפרידה מילדיי האהובים קרעה את לבי. התאמצתי לשכנע את עצמי שאני עושה את הדבר הנכון. אני זוכרת שחשבתי אז על אברהם שהיה מוכן להעלות את בנו יצחק לעולה, ואני בסך הכול עושה את הדבר הזה. היה לי קשה שהם היו כל כך רחוקים ממני, אבל אני שמחה שהם התחילו להתחנך פה בארץ. הרי כל מה שרצינו זה שהם ידעו מה זאת ארץ ישראל, וברוך ה' הצלחנו".
אכן, המהלך של שולה הניב פירות רבים, הרבה מעבר לילדיה הפרטיים. בעוד שבמשך תקופה ארוכה היא ניסתה לשכנע את יהודי הרובע בלבנון שישלחו את ילדיהם לארץ ישראל, אלה ענו לה כי עד שלא תעשה זאת בעצמה, הם לא ייאותו לכך. ובאמת, מיד כשהגיעו ילדיה לארץ, נפתח הסכר והחלה העלייה המשמעותית של יהודי לבנון לארץ ישראל בראשותה של בתה, כרמלה.
הברחת הילדים הייתה גם היא מעשה מסוכן באותם ימים. את כרמלה שלחה לחנות הממתקים שברובע עם מספרים שהיו למעשה מספר המוברחים.
במשך ארבע עשרה שנים היא הבריחה כאלף יהודים דרך הים, ועוד רבים דרך היבשה.
מה גרם לך להמשיך עוד ועוד?
"כשאת עושה פעולה ואת מצליחה בה, היא דוחפת אותך לעוד פעולה. אבל כל פעם זה יותר מסוכן, כל פעם זה יותר מיוחד. היום אני כבר יכולה לספר שהיה לי טריק. אני הייתי מעבירה מסר ללבנונים שמבריחים יהודים במקום אחד, אבל בעצם מבריחה במקום אחר, וכך היינו מצליחים לא להיתפס. אסור היה לי לבזבז את הזמן, לא דקה יותר ולא דקה פחות".
בכל פעם מצאה שולה דרך יצירתית אחרת להבריח אנשים. פעם אחת העבירה משפחה יהודייה מאיראן כשהיא אומרת בגבול שהיא בִתם. לשאר בני המשפחה היא נתנה כדור הרדמה, וכך לא טרחו לבדוק אותם. בפעם אחרת, כאשר קיבלה מידע שעוקבים אחרי קבוצת הילדים והייתה צריכה להסיח את דעתם של הלבנונים, פנתה לחסן המוכר ברובע היהודי וביקשה ממנו נרות חנוכה. הימים היו לפני החג, אבל שולה המציאה מנהג חדש. היא קראה לרב המקומי וביקשה ממנו שישתף עמה פעולה. הרב הוביל את הילדים עם נרות החנוכה הדולקים בתהלוכה, וכך הבולשים הניחו לנפשם במחשבה שזהו עוד מנהג מוזר של היהודים. התהלוכה פסעה הישר לאוטובוס שהוסתר כדי להבריח את הילדים הרבים.
מחזיקה מעמד
על ידו של הטייס היה שעון גדול. התבוננתי במחוגים. השעה היתה תשע חמישים ושתיים דקות. חשבתי בלבי: נותרו עוד שמונה דקות עד לשעה עשר, שבהן אחת מרגליי עודנה ניצבת על אדמת לבנון. כל עוד לא עברתי את הזמן הזה וכל עוד אני במקום הזה – הכול עלול להתרחש. תקלה אחת בלתי צפויה, ומיד ישיבו אותי לכלא עם הודאה שעלולה לסבך אותי. החזקתי מעמד בהכחשותיי במצבים הקשים ביותר. מדוע, אם כן, שלא אחזיק מעמד עוד שמונה דקות, עד אשר אמצא מהעבר השני של הגבול?
אמרתי לאותו קצין את אשר חזרתי ואמרתי אולי יותר מאלף פעמים בכל החקירות: אני? מה לי ולכל הדברים המסוכנים האלה? שאני אעסוק בריגול? אני עקרת בית ואם לילדים – מעולם לא עלה בדעתי לעסוק בכל הדברים האלה שאתם מייחסים לי.
לא הכול היה ורוד. לאחר שנים של ריגול, בשנת 1961, בעקבות הלשנה, נתפסה שולה, נחקרה תחת עינויים ונלקחה לכלא, שם סבלה ייסורים גדולים אך עמדה איתנה באמונתה ובשתיקתה ולא הסגירה דבר מפעולותיה. בשל היותה אישה, נגזר דינה למאסר עולם וב‑1963 הוחלף למאסר של עשרים שנה.
העינויים ששולמית עברה קשים לתיאור, וכמובן שאני מתחשבת בבקשת המשפחה ולא מזכירה אותם בפניה. בספר ובסרט שעשו עליה היא מתארת איך כשהצליפו בה והיא בכתה, הלבנוני המשיך עד שהחליטה שולמית שהיא שותקת. היא נשכה את שפתיה עד זוב דם. הקצין הלבנוני פנה לחברים שלו ואמר: "אתם יודעים למה ישראל מנצחת?! בגלל שיש אנשים כמו האישה הזאת".
בכלא של אלפיים אסירות היא הייתה היהודייה היחידה, רחוקה ממשפחתה ומקהילתה. "היה קשה לי לבכות. כל כך רציתי לבכות, אבל לא הצלחתי, הדמעות היו אצורות. אז שרתי שיר בספרדית. כל כך סבלתי, אבל לא רציתי להראות לאויב שאני סובלת. רציתי להראות לעולם שאני יהודייה ואותי לא ישברו!".
שש שנים של כאב וסבל ריצתה שולה, עד ששוחררה בעסקת חילופי שבויים לאחר מלחמת ששת הימים, והתאחדה עם משפחתה בארץ ישראל.
ציונות =יהדות
ארץ ישראל היא אולי הדבר החשוב ביותר לשולה. היא מרבה לדבר על חשיבותה, על קדושתה ועל המשמעות הגדולה של ישיבתנו בנחלת אבותינו. כל אימת שהיא מדברת על ארץ ישראל, קולה הופך לתקיף וחד ופתאום מתגלה אותה אישה אידיאליסטית חדורת רוח ציונות ואהבת הארץ, ממש כמו שהייתה לפני כשישים שנה.
שולה, מה היא ציונות בעינייך?
"ציון זה אחד השמות של ארץ ישראל. היום, בזמנים שלנו, לצערנו, ציונות זה דבר אחד ויהודי זה דבר אחר. אבל האמת היא שציונות זה כל מה ששייך לארץ ישראל וכל מה ששייך ליהודי. אולי פעם כולם ידעו מה זאת ציונות. ציונות זה ארץ ישראל, ומי שלא מבין את זה הוא כנראה לא ציוני. הרי אנחנו באנו לכאן כדי לבנות את הארץ ולהשתקע בה".
המילים "לבנות את הארץ" שיוצאות מפיה של שולה גורמות לה להיזכר בסיפור שקרה לה בעבר. "כשהגעתי לביקור בארץ פגשתי במעברות את היהודים שאני שכנעתי לעלות ארצה, ואז ראיתי לפתע את מר גבאי, יהודי עיראקי אמיד ומכובד, דורך בבוץ ואוכל מצלוחית פח. התביישתי וניסיתי להסתתר מפניו. חשבתי אולי נהגתי שלא כהוגן כששכנעתי אותו לעלות ארצה... אך מר גבאי ניגש אליי, בירך אותי ומעל לכול – הודה לי על שבזכותי זכה לדרוך על עפרה הקדוש של ארץ ישראל", מספרת שולה בהתרגשות, כאילו היא חיה את המפגש הרגע. לבסוף היא אוספת בידיה חופן בוץ דמיוני, מרימה אותו, מנשקת את אצבעותיה וחוזרת על מילותיו המרגשות של גבאי: "האדמה הזאת... ארץ ישראל, העפר הזה... אדמת ארץ ישראל... יקרה לי מכל ההון שבגולה!".
גם היום לצערנו ישנם עוד יהודים רבים שמתגוררים בחו"ל ונשארים שם מסיבות כלכליות או מכיוון שכבר השתקעו שם. כאחת שכל חייה עודדה עליית יהודים לארץ, איך אפשר לגרום להם לעלות לארץ ישראל?
"יהודים שאין להם אהבה לארץ, חבל לבזבז עליהם את הזמן. מחר יזרקו אותם, אז הם יבואו", אומרת שולה באכזבה, ומיד מוסיפה: "אבל אם יש טיפ-טיפה של אהבה, של רצון, אז את כבר יכולה לפתח את זה, לדבר איתם על ארץ ישראל, לשכנע, עד שמעצמם הם ירצו".
מה דעתך על כך שנשים מכהנות בכל מיני תפקידי מפתח, כמו בכנסת?
"אני לא מתנגדת", היא עונה, שלא במפתיע, "גם דבורה הייתה, יעל הייתה, רות הייתה. אז למה שבזמננו לא יהיו? כל אישה יכולה לעבוד", היא פונה לכלל הנשים, "אם אישה עובדת למען עם ישראל, שתבורך. התנ"ך מלא בדמויות של נשים שעשו דברים גדולים למען העם היהודי. אנחנו יכולות להיות דומות אליהן, גם אנחנו יכולות לעשות מה שהן עשו".
במילים הנפלאות והמחזקות האלה מסתיים הריאיון שיכול היה להימשך עוד שעות ארוכות אילו לא הייתי רוצה להטריחה. שאלות רבות ומסקרנות נותרות בלי תשובה, אך הסקרנות אינה חזקה כמו הרצון להישאר לצדה עוד ועוד, לשמוע את הסיפורים המעניינים או פשוט להביט בעיניה מלאות החוכמה ולהידבק באמונה הגדולה שהיא מקרינה.
אני מודה לשולמית וסוגרת את דלת החדר. ההתרגשות עדיין לא מרפה ממני ואני נשארת לעמוד נפעמת מאחורי הדלת, כשלפתע אוזניי שומעות אותה אומרת בנעימה את "נשמת כל חי". גם שפתותיי מצטרפות לתפילה שנכונה לסיפורה של שולמית כמו גם לסיפורו הארוך של העם היהודי כולו: "מבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע, פודה ומציל, ועונה ומרחם, בכל עת צרה וצוקה, אין לנו מלך עוזר וסומך אלא אתה".
לזכרה של שולמית קישיק-כהן, גיבורת ישראל