"השופטים האחרים מבינים שמה שמניע אותי הוא אמונה בה'". רוחי פרייר
"השופטים האחרים מבינים שמה שמניע אותי הוא אמונה בה'". רוחי פריירצילום: מרים צחי

אולם בית המשפט בברוקלין לא ראה מעולם טקס השבעה שכזה: זמר חרדי שר את ההמנון האמריקני ושילב בו קטעים ביידיש.

הנוכחים בטקס היו נשים חובשות פאות שמלמלו זו אל זו בהתרגשות ולצדן גברים חובשי מגבעות שהביטו אל הבימה ביראת כבוד. על הדוכן עמדה השופטת הטרייה והנרגשת רוחי (רחל) פרייר (52), גם היא בפאה ושמלה ארוכה, שעליה עטתה את הגלימה השחורה החדשה. לצדה עמד בעלה במעיל חסידי ארוך, ובסיום ההמנון עלו נכדותיה בשמלות מרשרשות ונעמדו מחייכות על הכיסא לצדה. בנאום שנשאה בטקס, שטחה השופטת את השקפותיה בלי לנסות להסתיר את שורשיה היהודיים והחסידיים העמוקים.

"אני מי שאני, ולא אשתנה בשביל אף אחד", היא מסבירה כמעט חמישה חודשים לאחר מכן את החלטתה על אופיו הייחודי של הטקס. "זו המשפחה שלי, בזה אני מאמינה, כך אני חיה וכך ניהלתי את ההשבעה". פרייר, אישה קטנה ונעימה בלבוש מוקפד, פוגשת אותנו במהלך ביקורה בישראל אצל בתה הנשואה. גם עכשיו, כשהיא כבר מכהנת כמה חודשים כשופטת בבית משפט פלילי בניו-יורק, היא ממשיכה לשאוף קדימה. "אני רוצה להגיע גבוה יותר בסולם בתי המשפט בארצות הברית", היא מבהירה.

בינתיים, מתוך אותה תחושה שליחות שמפעמת בה במגוון המשימות שנטלה על עצמה, היא מנהלת את התיקים שעוברים תחת ידיה לאור ההשקפה היהודית וערכיה, או בלשונה החסידית-אותנטית - "השקוֹפֶה". באולם הדיונים שלה נוכחים אזרחים שביצעו עבירות פליליות, בינתיים לא מהחמורות ביותר: אלימות בבית, גניבות קטנות וכדומה. הנאשמים ברובם אינם יהודים, אולם היא דנה אותם במושגים שלה. "כל ההשקפה שלמדתי בבית יעקב מדריכה אותי בעבודת השיפוט", היא מגלה, "למשל: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, או לשמוע את שני הצדדים בדין. אני מנסה להבין מאיפה הם הגיעו ומה גרם להם לבצע את הפשעים. אני מבינה שצריך ללמוד דבר מתוך דבר, המציאות היא לא רק מה שיש לפניך. אנחנו גם מאמינים בתהליך של תשובה. אני לא שופטת מקלה, אבל אני שופטת מבינה. אני לא באה סתם להעניש, אלא חושבת איך אפשר לשקם את האנשים. אני מדברת איתם מתוך עולם הערכים שלי, אומרת להם שאני מאמינה שהם יכולים להשתנות".

איך עמיתייך הלא יהודים מגיבים לצורת השיפוט שלך?

פרייר לא מסתירה את העובדה שחלק מהשופטים תמהים ואולי אף מבקרים חלק מאמירותיה. אולם היא, כדרכה, לא נשארת חייבת: "כששואלים אותי על משהו שאני אומרת או מבקרים את זה, אני מצביעה על המשפט שכתוב על הקיר בכל אולם בית משפט באמריקה: in g‑od we trust ומסבירה שאנחנו מאמינים בה', הוא צופה בנו, ולכן אני צריכה להיות זהירה בכל החלטה שלי. אנשים מבינים שבכל מה שאני עושה מה שמניע אותי הוא האמונה בה' וזה מה שמוביל אותי להחלטה הנכונה".

"עכשיו התור שלי"

אם תשאלו את פרייר, השופטת החסידית הראשונה בתולדות ארצות הברית ובעולם בכלל וגם אם לששה וסבתא, הכול התחיל בזכות תפילת מנחה. למעשה, פרייר, על גלימתה ותאריה, מקפידה מאז ומעולם לא רק על תפילת מנחה, אלא על שלוש תפילות ביום. האנגלית המדוברת בפיה שזורה במושגים בעברית כמו "אמונה", "השגחה" ודומיהם, ממש כמו סיפורה האישי: ילדה טובה אמריקה, שהמחויבות לתורה ומצוות חורזת גם את התחנות המכריעות בחייה.

אל תפילת המנחה הדרמטית ההיא נגיע בהמשך, אבל קודם לכן אנחנו חוזרים איתה כארבעים שנה לאחור, אל הילדה שגדלה בבורו-פארק, תלמידה ממוצעת כהגדרתה ב'בית יעקב' ולאחר מכן בסמינר. הוריה השתייכו לחסידות באבוב, ועודדו את ילדיהם בעיקר לדרך ארץ ומידות טובות. "אמא שלי עבדה קשה כפאנית, ומעולם לא דחפה אותנו להיות תלמידים טובים. כשהבאנו ציונים הביתה, היא אמרה שלא חשוב לה הציון, העיקר המאמץ".

בסוף לימודי התיכון ידעה פרייר שמכללה לא באה בחשבון, מכיוון שלא היו מכללות לבנות, ומכללה מעורבת לא תאמה את הסטנדרט ההלכתי שלה. מאידך, היא הייתה חייבת מקצוע ביד, שכן כוונתה הייתה להינשא לבעל שילמד בכולל והיא תפרנס את המשפחה. הסמינר הציע לבנות י"ב קורס שהכשיר את הלומדות לתפקיד מזכירה במשרד עורכי דין. פרייר העריכה שתפקיד כזה יכניס לה משכורת טובה שתאפשר לבעלה ללמוד, ונרשמה לקורס.

כדתייה לא היה לה פשוט למצוא עבודה, בעיקר בגלל זמני עבודה הסמוכים לכניסת השבת, אולם לבסוף נמצא משרד מתאים בניו-יורק. עבודתה זכתה להערכה רבה, והיא קיבלה בכל פעם הצעות עבודה ממקומות נוספים וגם העלאה במשכורת. "עבדתי גם במשרדים לא יהודיים, אבל בבית יעקב הכינו אותנו לצאת לעולם, להתמודד איתו", היא מסבירה, "בכיתה הייתי שואלת המון שאלות על השקפה, אבל עכשיו היא כבר הייתה לי ברורה".

היא התארסה לצבי-דוד פרייר שישב ולמד בכולל, עד שנולד בנם השלישי. אז החליט הבעל לצאת ללמוד כדי לסייע בפרנסת הבית. "בלב הרגשתי כבר שאני רוצה להיות עורכת דין, אבל ידעתי שזה לא אפשרי כי לא הייתה מכללה מתאימה שאוכל ללמוד בה. בסך הכול היה לי סיפוק בעבודה במשרד עורכי הדין, ולא רציתי בשום אופן קולג' מעורב. אבל הצעתי לבעלי שילמד משפטים ויגשים את החלום שלי במקומי". בטקס סיום הלימודים, כשבעלה קיבל תואר במינהל עסקים, פרייר הביטה בו בגאווה. "ואז אמרתי לעצמי: עכשיו התור שלי".

כשהיא בת שלושים ועם שלושה ילדים קטנים בבית, בני ארבע, שש ושמונה, היא יצאה ללימודים בטורו-קולג' – מכללה חדשה שנפתחה לבנות דתיות. היא החלה במסלול של עסקים ומהר מאוד עברה לקדם-משפטים. "ראיתי שזה בדיוק בשבילי".

למה נמשכת דווקא לתחום המשפטים?

"קודם כול, בגלל העבודה שלי במשרד, אהבתי את תחום המשפטים. שנית, כבר כילדה, הייתי הבכורה במשפחה ותמיד שימשתי סניגורית של האחים שלי. הייתי גם מטפלת בלקוחות של ההורים ועוד".

בעת לימודיה במכללה מונה דודה, גם הוא יהודי חרדי, לשופט בבית משפט אזרחי בברוקלין, והצליח להתקדם מאז בסולם השיפוט האמריקני. "קיבלתי ממנו הרבה השראה", היא מעידה, "בגללו חשבתי כבר אז שאני רוצה להיות שופטת". פרייר בילתה שעות ארוכות באולם בית המשפט של הדוד, והכינה משם דיווחים משפטיים לקורסים שלמדה בקולג'. הדוד מצדו עודד אותה להתקדם בתחום.

שנות הלימודים במכללה כללו עוד שלוש לידות, ובעיקר את היותה אם במשרה מלאה, עובדת במשרד עורכי דין ומהצד גם סטודנטית עמוסת משימות. "תמיד אמרתי שהמשפחה שלי הכי חשובה. לכן עשיתי את הלימודים לאט, סיימתי אותם רק אחרי שש שנים. רציתי להיות קודם כול אמא, לא להפסיד אפילו את אפיית החלות לשבת".

איך הילדים הקטנים קיבלו את זה שאמא שלהם לומדת משהו יוצא דופן?

"היו ילדים שחברים שלהם שאלו: מה אמא שלך עושה? וקצת ירדו עליהם. הבכור שלי חזר הביתה יום אחד אחרי שחברים צחקו על זה שאמא שלו רוצה להיות עורכת דין, שזה דבר חסר סיכוי. הוא היה בן שמונה, ושאלתי אותו: מה אמרת להם? הוא אמר: אמרתי שזו לא אמא שלי, שאני לא יודע". הבן השני אמר לה שכשמציקים לו לגביה הוא בכלל לא שם לב, כי הוא מתפלל ולומד. דווקא הקטן, שהיה אז בכיתה א', הפתיע: "הוא אמר לחברים שלו שהוא גאה בי: 'יש לי אמא קטנה שעושה דברים גדולים'". בחלוף השנים, כשנזקקה לתמיכה המשפחתית לקמפיין בחירתה לשופטת, היו הילדים והבעל תומכיה הגדולים ביותר. "לכן אני אומרת: אם את אישה שרוצה לצאת, לעבוד, ללמוד – חשוב מאוד שתהיה לך תמיכה של המשפחה. לפעמים צריך להסביר להם למה זה טוב".

למרות ואולי דווקא בגלל שהסביבה החברתית ניסתה לרפות את ידיה מהעיסוק במקצוע המשפטים, פרייר התחזקה יותר ויותר במהלך שנות הלימודים וגם לאחר מכן בכך שזהו ייעודה, והקפידה כדרכה לתלות הכול באמונה ובהשגחת ה': "בגלל שאני מאמינה שה' משגיח ומנהל את העולם, אז גם כשאמרו לי כל כך הרבה: זה לא יקרה, יש לך המון מכשולים בדרך, איך אפשר להיות אישה חסידית ושופטת? אני אמרתי: אם ה' ירצה, זה יקרה. אם לא הייתי דתייה ומאמינה, לא הייתי עושה את כל מה שעשיתי בחיים".

למה היה לך כל כך חשוב לממש את החלום המקצועי הזה?

"לא רציתי להיות סבתא שאחרי שנים תגיד לנכדים שלה: אוי, יכולתי להיות עורכת דין ולא עשיתי את זה".

קירוב רחוקים בברוקלין

היא סיימה את לימודיה בטורו קולג' בגיל 36 ועם שישה ילדים בבית, ומשם עברה לבית הספר למשפטים בברוקלין. לראשונה בחייה יצאה ללימודים במוסד מעורב שאינו יהודי, מעבר שלא היה לה פשוט. הלימודים היו תובעניים, והבית שהייתה צריכה לנהל היה מאוד "פעיל" כהגדרתה, כשהגדול בן 14 והקטנות הן תאומות בנות שנתיים. היא קיבלה על עצמה מראש את סדרי העדיפויות: "ידעתי שאהיה B student ו‑A mother", היא חוזרת על הוורט שיצרה לאותיות התואר הראשון.

בבית הספר למשפטים דאגה להבהיר לסובבים אותה את זהותה הייחודית: "כדי להגן על עצמי כאישה דתייה הבהרתי לכולם שאני אמא חסידית לשישה ילדים. כך לא הוזמנתי למסיבות ולמועדונים, כיבדו אותי". פרייר הנמרצת, וכאמור בעלת תודעת השליחות, שמרה על עצמה אך לא הסתגרה בבועה. משימת קירוב רחוקים ליהדות תפסה חלק נכבד מזמנה בקמפוס, והיא מספרת בעיניים נוצצות על שתי חברות לספסל הלימודים שבזכותה התקרבו ליהדות, חזרו בתשובה והקימו בתים נאמנים בישראל.

"אני מספרת את זה", היא מבהירה, "כדי להמחיש שבכל מקום שבו הייתי, עבודה או לימודים, היה לי חשוב לשמור על זהותי כאישה חסידית, להיות גאה בזה ולא להסתיר את זה. זה הגן עליי ועזר לי. אני למשל מקפידה על איסור נגיעה ולא לוחצת ידיים לגברים. יש הרבה דתיים שהקלו בזה, אבל אני מחמירה ומקפידה בזה. זה חשוב לי".

כאמור, אורח חייה הדתי המוקפד בא לידי ביטוי גם בשלוש תפילות ביום, אותן התפללה בכל תנאי ובכל מקום. אחד הסיפורים המשעשעים אירע לה בסיום הלימודים בברוקלין. במהלך שנות הלימודים היא חיפשה לעצמה מקום שקט לקיום התפילות. מכיוון שלא היה בקמפוס בית כנסת, התפללה בחדר מדרגות צדדי ונסתר מעין אדם. אלא שמתברר כי עיניים אחרות דווקא כן היו שם. בסוף השנה, כשבאה להיפרד מאנשי צוות האבטחה של המקום שסייעו לה רבות באירועים חברתיים-יהודיים שארגנה, הם אמרו לה: "נתגעגע אלייך, עם הספר הקטן שלך". פרייר תמהה: "ספר קטן? כל הספרים של לימודי המשפטים הם דווקא די גדולים...". המאבטחים צחקו ואמרו לה: "ראינו אותך כל יום דרך מצלמות האבטחה עם הספר הקטן בחדר המדרגות...". פרייר הופתעה לגלות שלמעשה צפו בה בכל מהלך התפילות, ומשם למדה "שתמיד מישהו צופה בנו מלמעלה", היא אומרת בחיוך.

תפילת מנחה הקבועה שלה גם גלגלה אליה בידי ההשגחה את עתידה המקצועי בעולם המשפט, כפי שהיא רואה זאת. היה זה בעת החופשה המשפחתית השנתית במונרו, והיא הייתה תלמידת השנה האחרונה בבית הספר למשפטים. המקום היה סמוך לקריית יואל – השכונה של חסידי סאטמר, שאליהם התוודעה במהלך החופשות הללו. באותה שנה הציעה לה חברה לבקר בבית המשפט במונרו וללמוד מהדיונים המתרחשים באולם. היא נענתה להצעה בהתלהבות. אחד הדיונים התמשך עד לאחר השקיעה, והיא מיהרה לצאת באמצעו לפינה מבודדת כדי להתפלל מנחה. בדרכה חזרה לאולם המשפט, פגשה זוג חסידי סאטמר והתעניינה מה להם ולבית המשפט. תוך כדי שיחה הצטרף חסיד סאטמר נוסף שהתעניין מצדו מה לאישה החסידית הקטנה ולדיוני השופטים. "אמרתי לו שאני תלמידת משפטים, ובאתי ללמוד מהדיונים. האמת", היא אומרת בגילוי לב, "ברגע שאמרתי לו את זה מיד התחרטתי, אבל כל כך התרגשתי להגיד שאני תלמידת משפטים, שזה נפלט לי".

להפתעתה, החסיד ביקש ממנה את מספר הטלפון וצלצל למחרת. "הוא אמר שבקריית יואל הם צריכים עורך דין לאיזה פרויקט שהם עושים. מישהו 'היימיש' שמדבר יידיש. אמרתי: אבל אני לא חסידת סאטמר, אני אישה וגם לא סיימתי עדיין את הלימודים. אני לא מתאימה לכם". הסאטמר התעקש, אמר שאין בעיה ולמחרת עדכן אותה שיש לו אישור מוועד הקהילה לשכור את שירותיה. גם היא הצליחה לקבל אישור מהמרצה שלה בבית הספר להתחיל בעבודה כעורכת דין, אף על פי שלא סיימה עדיין את המסלול הרשמי. "הכול זה השגחה פרטית", היא חוזרת ואומרת כשהיא משחזרת את הסיפור. תוך זמן קצר הכירו אותה בחסידות סאטמר בתור ה‑"Bobov lawyer".

העובדה שקיבלה את התפקיד עוד בטרם החלה לחפש עבודה הייתה מבחינתה תשובה ניצחת לכל מי שלא נתנו סיכוי לכך שתיכנס למקצוע. גם העבודה הלא צפויה דווקא בחסידות סאטמר, שנתפסת כקיצונית, הייתה מבחינתה חלק מהתשובה. פרייר למדה להכיר את החסידות מבפנים, ויודעת לומר רק מילים טובות על מי שהיו לה חממה מקצועית נעימה ותומכת בתחילת דרכה כעורכת דין. "אני אסירת תודה לסאטמר ולקהילה, אצלם התחלתי. היה לי משרד, הלקוחות שלי היו חסידים, בניגוד גמור לסטיגמה כאילו הם צרי אופק. עבדתי אפילו מול הדיינים של בית הדין של סאטמר".

באחד הימים הופיע בעיתון לא יהודי מאמר שהציג את חסידי סאטמר באור שלילי במיוחד. "זה הפריע לי מאוד, וכשמשהו מפריע לי אני לא שותקת. שאלתי את הלקוחות שלי: למה אתם לא עושים משהו בעניין? הם אמרו: אין מה לעשות. החלטתי שאני אעשה מעשה". פרייר שלחה מייל לאחד מכתבי העיתון שאינו יהודי, וכתבה לו שהיא אישה חסידית שעובדת בקריית יואל במשרד עורכי דין, ויש לה לקוחות ומשפחה בקהילה הזאת. "אתה כותב דברים שליליים כי אתה לא מכיר את הקהילה הזאת, אני מוכנה להיפגש איתך ולהסביר לך עליהם". הכתב ניאות והגיע אליה לביקור בית. היא הראתה לו תמונות משפחתיות, כיבדה אותו באוכל כשר, ונרקם עמו קשר טוב. "זה שינה את הפרספקטיבה שלו", היא מספרת, "הבנתי שאם נפתח את עצמנו למי שלא מכיר אותנו ונסביר פנים, זה יכול לשנות". מאז, אגב, היא רואה באמצעי התקשורת כלי יעיל ושימושי לקידום מטרות בקהילה, ואינה נרתעת מלהופיע מעל דפי העיתונים.

עסקה עם הקב"ה

אנחנו משוחחות בלובי ירושלמי שקט, ופרייר מדברת בנימוס ובנועם אמריקני שלא נעדרת ממנו ענייניות מכוונת מטרה. היא יודעת מה היא רוצה לספר ואיזה חלק להדגיש, ולעמוד על המסרים החשובים בעיניה. בין לבין היא עונה לבני משפחה שמתקשרים, וניכר כי הצהרותיה אודות הצבת המשפחה במקום הראשון בסולם העדיפויות של חייה לא נאמרות רק לתפארת המליצה. אפשר היה לחשוב כי הדרך אל גלימת השופטת, תוך כדי גידול ששת הילדים, תהווה בעבורה אתגר מספיק כדי למלא את חייה במשמעות. אבל פרייר לא מוכנה להסתפק בשילוב משפחה וקריירה, ותמיד תרה אחר אפיק נוסף שבו תוכל לתרום לזולת. תחושת המחויבות האישית הזאת נולדה אצלה בעקבות "עסקה" שרקמה עם הקב"ה בשנות לימודיה בברוקלין.

"כשהתחלתי את בית הספר למשפטים, הייתי במתח כיצד אשמור על הסטנדרטים שלי כאישה חסידית. עשיתי עסק עם ה': אם תעזור לי לסיים את בית הספר למשפטים בלי לרדת מבחינה דתית, אז כשהבנים שלך יבואו לבקש ממני עזרה – אהיה שם בשבילם. וה' לא בזבז זמן, הוא מיד ניסה אותי במימוש חלקי בעסקה", היא אומרת בקריצה. באותו זמן הגיעו אליה נערים בסיכון שנפלטו מהישיבות. היא הקימה בשבילם את ארגון 'בדרך', שסייע להם להשיג תעודת סיום תיכון כדי שיוכלו להתקדם בחיים גם מחוץ לישיבה. היא ערכה אירועי גיבוש שונים והעניקה להם ייעוץ. תחת ידיה עברו בארגון עד היום כמה מאות בחורים, שעם חלקם היא ממשיכה לשמור על קשר.

אחד המפעלים שבהם היא יותר גאה הוא ארגון 'עזרת נשים' שייסדה בניו-יורק. היוזמה הייחודית נולדה לפני שש שנים, בעקבות שיחת טלפון שקיבלה מאישה שהזמינה אותה לכנס של נשים חובשות, מיילדות ועוד מקצועות פרא-רפואיים שעברו הכשרה בארגון 'הצלה'. פרייר נחשפה דרכן לעולם שלם של נשים חרדיות שסובלות מכך שהן נאלצות לקבל טיפול מגברים במקרים של רפואת חירום. "ביררתי ושמעתי סיפורים מנשים, נפתח לי עולם חדש. יש נשים שהייתה להן טראומה מעצם זה שגבר שהוא בעצם שכן שלהן נתן להן טיפול".

אותה קבוצת נשים בעלות הכשרה פרא-רפואית, ביקשו שתסייע להן כעורכת דין בהקמת ארגון נשים שיעניק שירותי רפואת חירום לנשים. היא פנתה לרבי מסקווירא, שהקים בחסידות שלו יחידה של נשים חובשות. "הרבי שמח מאוד שעוד נשים יעשו את זה", ועדיין היא חששה מההתנגדות הרבה שתהיה לארגון כזה. היא החליטה לעבור קורס עזרה ראשונה בעצמה, כדי להבין מה בדיוק הנשים הללו עושות, והתאהבה. "הכול עניין אותי, המוח, הלב הריאות. החלטתי שאני רוצה לעבור קורס רציני יותר של פרמדיק".

בינתיים קם ארגון 'עזרת נשים', והיא שימשה מנכ"לית. "הארגון זכה להרבה תשומת לב תקשורתית. בכלל, למדתי שחשוב לדבר עם התקשורת כדי שהסיפור לא יסולף. המתנגדים שלי קראו לי 'רדיקלית חסידית פמיניסטית'. אנשים מברוקלין ניסו לעצור את הפעילות שלי, סביב 'הצלה' הכול היה מאוד פוליטי". מבחינתה, המשפט שדרבן אותה ביותר להמשיך בפיתוח הארגון היה "את לא יכולה לעשות את זה, כי את דתייה". "אהבתי כל רגע", היא מספרת, "והרגשתי הרבה סייעתא דשמיא. שמעו עליי בעירייה, כל התקשורת רדפה אחרינו".

אז את לא פמיניסטית רדיקלית?

"אני לא אוהבת להיקרא פמיניסטית", היא מטעימה, "אבל אני מאמינה בכוח של האישה". פרייר צפתה שהחלק הזה בריאיון יגיע, והיא פשוט שוטחת במונולוג קצר את מה שיש לה לומר על המנעד שבין פמיניזם לשמרנות. "ה' ברא נשים עם מתנות מיוחדות. יש לנו מקום מיוחד מאוד ביהדות, אנחנו יכולות לעשות הרבה דברים. אבל במקום שממנו אני באה, לפמיניזם יש קונוטציה שלילית: דחיקת המשפחה והילדים מפני הקריירה. על עצמי אני אומרת שיש לי מקצוע, לא קריירה. המשפחה היא תמיד במקום הראשון. אבל", היא מודה, "אני כן אוהבת להיקרא פורצת דרך".

ומה ההבדל בין פורצת דרך לפמיניסטית?

"אני בעד הזדמנויות לנשים. אני גם מודה שהרבה ממה שעשו הפמיניסטיות, אנחנו נהנים ממנו היום. אבל אני לא חייבת לאמץ כל מה שהן עשו, אני יכולה לקחת מזה את הטוב". המודל הנשי הנכון של פורצת דרך בעיניה הוא מייסדת 'בית יעקב', שרה שנירר. "גם לה היו מתנגדים, ומזה למדתי – כל עוד את עושה את הדבר הנכון, לא נורא שיש התנגדות. גם לאברהם אבינו ומשה רבנו היו מתנגדים, אז אם להם היו – מי זו רוחי פרייר שלא יהיו לה מתנגדים? מי שבעמדה ציבורית, תמיד יש לו מתנגדים".

פרייר גם נושאת עמה את אחד המסרים שהטמיעה שרה שנירר בתלמידותיה ב'בית יעקב' בפולין. "היא לימדה את הבנות להיות מורות, ובפולין אז זה היה דבר מהפכני. שרה אמרה להן: כל תלמידה יהודית צריך שיהיו לה שני פתקים בשני כיסי השמלה. באחד כתוב 'כל כבודה בת מלך פנימה', הצניעות היא הגאווה שלנו ואיתה אנחנו הולכות לכל מקום. בכיס השני צריך להיות כתוב 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' – כשיש משהו שצריך לתקן – תובילו, ואנשים יבואו אחריכן. כך הבנתי שאין שום סתירה בלעשות מה שאני עושה – אני מקפידה בכל מקום על אוכל כשר, אני לא הולכת לבר ולמועדון, מקפידה על ראש מכוסה ושרוול ארוך, לא לוחצת ידיים לגברים. אני לוקחת איתי את הצניעות לכל מקום שאני הולכת".

כל אנשי הקמפיין: הבעל והילדים

בעוד היא מתחדשת בעיסוקה הנוסף כחובשת, התבשרה פרייר כי דודה החרדי פורש מכס המשפט. היא הייתה עורכת דין בשנתה העשירית, רגע לפני שתעמוד בתנאי הסף למינוי לבית המשפט. "הדוד שלי אמר: אני פורש ואת תיכנסי במקומי, זו ההזדמנות היחידה שתהיה לך להיכנס לתפקיד שופטת". גם כאן היא ראתה איתות של סייעתא דשמיא שמזמנת לה את התפקיד, אף על פי שעוד לא תמו עשר השנים הדרושות בעריכת דין למי שמבקש להתמנות לשופט. כדרכה, גם בהחלטה הגורלית הזאת עמדה המשפחה בראש הסולם. "בדיוק בתי התארסה אז. אמרתי שאני לא מתחילה את הקמפיין לבחירתי עד שיסתיימו שבע הברכות".

למה היה לך חשוב להתמנות לשופטת?

"רציתי לעזור לקהילה שלי. אני יכולה לעזור להם כשופטת הרבה יותר מאשר כעורכת דין".

עם סיום שבע הברכות, משפחת פרייר, על הבעל והילדים, התגייסה כפשוטו להיות מטה הבחירות של האם רוחי. נסביר כי בארצות הברית השופטים נבחרים בהצבעה דמוקרטית של תושבי האזור המסופח לבית המשפט. פרייר התמודדה מול כמה מועמדים נוספים, חלקם דתיים. היא מראה לנו בהבעה משועשעת וגאה סרטונים במכשיר הנייד שלה, המתעדים את הבעל והילדים עם הפאות קוראים ברחובות בורו-פארק: "תצביעו לאמא", או מבצעים ג'ינגל ביידיש שהכינו לצורך בחירתה.

"מי שחשב שאישה לא יכולה לזכות, לא לקח בחשבון את בעלי ושלושת הבנים", היא אומרת בפנים קורנות, "כדי לנצח צריך לאסוף אלפי חתימות של תומכים. בבוקר הראשון לקמפיין חזר בעלי מבית הכנסת, וכבר היו בכיסו ארבעים חתימות. הבנתי שבזכותו יש לי המון כוח ויש לי סיכוי להצליח. אני אספתי חתימות מהנשים, בעלי והילדים מהגברים. כדי לרוץ לכיסא המסוים הזה, צריך לנצח בבורו-פארק. אני הצלחתי להשיג חתימות גם של לא יהודים, בלי ללחוץ ידיים. הייתה לי פלטפורמה כי אנשים הכירו אותי מהתקשורת, מארגון 'עזרת נשים' ועוד".

כשהלכה לבקש את תמיכת נציגי המפלגה הדמוקרטית, שמטעמה רצה לתפקיד, הם סירבו. "הם לא האמינו שאצליח. אמרו לי שהם מאוד מכבדים אותי אבל אישה חסידית לא תצליח להיבחר. אמרתי להם: אם ה' רוצה, זה יקרה. רצתי בלי התמיכה שלהם, על הפלטפורמה של ה' – אם הוא ירצה, אני אזכה. זה היה מאוד נגד הזרם, וגם הייתי צריכה לממן הכול כי לא הייתה לי תמיכה של הדמוקרטים".

ההפי-אנד של פרייר סוגר מעגל עם תחילת הסיפור: אם ההתחלה הייתה בתפילת מנחה, הסיום היה בתפילת ערבית. בערב ספירת תוצאות ההצבעה, פרייר הייתה בעיצומה של תפילת ערבית. היא חשבה שהתוצאות לא יגיעו לפני חצות, והעדיפה להעביר את הזמן בבית ולהתפלל. "באמצע מעריב הטלפון שלי מתחיל לרטוט", היא משחזרת, "המון הודעות, מיילים, שיחות. הטלפון ממש קופץ. אני ממשיכה להתפלל, ובינתיים מצלצלים בדלת, נכנסים ספונטנית, עושים לחיים, מזל טוב, ואני לא ידעתי כלום. חיכיתי לתוצאות הרשמיות". עם תום הספירה הוברר כי היא זכתה בארבעים אחוזים מהקולות מתוך שלושה מועמדים וניצחה. "בורו-פארק גרמה לזה לקרות, ואני אסירת תודה להם. ובלי ללחוץ ידיים, קיבלתי תמיכה גם מבחוץ".

לאן עוד את שואפת עכשיו?

פרייר חותמת באמירה לא מפתיעה מבחינתה: "מה שה' ישלח".

[email protected]

סייע לכתבה: הלל פנדל