פעמוני האזהרה מצלצלים. איילת שקד בכנס לשכת עורכי הדין
פעמוני האזהרה מצלצלים. איילת שקד בכנס לשכת עורכי הדיןצילום: טל בנש

1

הכנס השנתי של לשכת עורכי הדין באילת חזר לגדולתו מאז הבחירות האחרונות לראשות הלשכה.

ניצחון סיעת נווה בבחירות, הסיעה המזוהה עם תומכיה של נשיאת בית המשפט העליון, החזיר לכנס את שיתוף הפעולה של מערכת המשפט. במקביל, מערכת היחסים הטובה שבין ראש הלשכה לשרת המשפטים הביאה גם את כל בכירי המשרד לכנס. כך מצאו את עצמם כל קודקודי המערכת באילת, מה טוב ומה נעים שבת משפטנים גם יחד.

אבל גם מערכת היחסים הטובה לכאורה לא חיפתה על חילוקי הדעות. מי שבחרה להצית את המהומה הייתה איילת שקד, שנשאה נאום פרוגרמטי נגד "שלטון הפקידים". שקד תקפה את המציאות שבה עיצוב המדיניות נלקח מנבחרי הציבור, והועבר לפקידים ממונים שאינם חייבים לתת דין וחשבון לציבור. פקידים אלו ממונים על ראיית "האינטרס הציבורי" כשאיש לא בחר אותם לכך.

במהלך מתוחכם רמזה שקד לדברים שאמרה המשנה ליועמ"ש דינה זילבר בנאום שנשאה בחודש שעבר, בו מתחה זילבר ביקורת על "מתקפה" של הדרג הפוליטי על פקידים בכירים. כחלק מהביקורת על אותם פקידים אמרה שקד: "יש מהם, אף כאלה הפונים אל הציבור על מנת לרתום אותו למאבקיהם. הם עושים את זה באמצעות תדרוך עיתונאים, הדלפות, מכתבים ולאחרונה אף בהופעות פומביות". אך כדי לעקוץ את זילבר עד הסוף בחרה שקד להשתמש בביקורתה בציטוטים מתוך הספר 'בירוקרטיה כפוליטיקה' שכתבה, לא תאמינו, זילבר עצמה, היא ולא שרף. "האמרה העממית 'מי שמצביע - משפיע' אינה בהכרח נכונה עוד", ציטטה שקד מתור ספרה של זילבר והוסיפה: "בתקופה בה שיטת הפעולה ודרך קבלת ההחלטות על ידי הפקידות מביאות אותנו למצב שבו 'מי שמצביע אינו משפיע', כפי שמציינת זאת זילבר, פעמוני האזהרה של המבנה הדמוקרטי שלנו אמורים לצלצל בעוצמה".

כאמור, דבריה של השרה שקד עוררו כעס רב. היו מי שבחרו, כמו נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, להסתפק בביקורת עדינה, והיו מי שבחרו לתקוף חזיתית את דברי שקד. הבולט בהם היה פרקליט המדינה שי ניצן. "שמעתי בעניין רב את השרה שהסבירה מה דעתה על הפקידים, ואני גאה להיות פקיד", תקף ניצן, "אני רואה בי ובחבריי שליחי ציבור".

2

הכרה בזכותנו ההיסטורית

פעמיים ניגש בנימין נתניהו במהלך נאומו של דונלד טראמפ במוזיאון ישראל ולחץ את ידו. זה היה נאום שכל ראש ממשלה ישראלי היה יכול רק לחלום שישמע מפיו של נשיא אמריקני עד לפני כמה חודשים. תועפות החום והחיבה שהשפיע טראמפ על העם היהודי, על מדינת ישראל ועליו באופן אישי, היו חריגות בכל קנה מידה.

אבל זה לא רק הסגנון, שגם בו, אגב, אסור להקל ראש. נאומו של טראמפ שבר לראשונה מזה שנים רבות את המשוואה שהשתרשה בשיח הבינלאומי אודות הסכסוך הישראלי-פלשתיני. במשוואה העקומה הזאת לפלשתינים יש זכויות כילידי הארץ, זכות להגדרה עצמית וזכות על הקרקע. לישראלים לעומת זאת יש רק את הזכות לחיות בביטחון בגבולות ברי הגנה. כביכול מעניק לנו העולם ברוב טובו את עצם הזכות לחיות ולהתקיים.

טראמפ, אולי בהשפעות נוצריות מסוימות, שינה לראשונה מזה שנים את המשוואה המעוותת הזאת. ראש וראשון לכול הכיר טראמפ בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל. האזכור של דוד המלך ושל אלפי שנות הקשר של העם היהודי לארץ ישראל אינו מליצה סתמית. עצם האזכור הזה מעמיד את הסכסוך הישראלי-פלשתיני על מישור אחר. אנחנו לא כאן בגלל השואה, אנחנו כאן בגלל דוד המלך. העם היהודי לא נמצא בארץ ישראל כי בכל מקום אחר ניסו להשמיד אותו, ולפעמים בהצלחה לא מבוטלת, הוא נמצא בארץ ישראל משום שזוהי ארצו.

אנחנו אוהבים שמנהיגים מחוץ לארץ מכבדים את בית המחוקקים הישראלי ונושאים את נאומיהם מעל בימת הכנסת. יש משהו מכובד בכך שמנהיג בינלאומי מכבד את הריבונות הישראלית במקום משכנה של הריבונות העברית המתחדשת בארץ ישראל, בכנסת. אולם בינינו לבין עצמנו, מהיכרותנו עם הכנסת, אנחנו בהחלט יכולים להבין למה מנהיגים מהעולם לא ששים לנאום בפניה. אך אם כבר בחר טראמפ שלא לנאום בפני מליאת הכנסת, הבחירה במוזיאון ישראל היא בהחלט בחירה סמלית. הבחירה הזאת מסמלת באופן בולט את החיבור לעבר היהודי בארץ ישראל.

עם זאת, אחרי ההתלהבות מנאומו של טראמפ צריך גם לזכור את מה שלא היה בו. טראמפ הזכיר בהתלהבות רבה את הקשר ההיסטורי של העם היהודי לירושלים, אך האזכור הזה נשאר בתחום ההיסטוריה. טראמפ נזהר מאוד שלא לומר משהו ממנו עשויה להשתמע הכרה רשמית בכך שירושלים היא בירתה של מדינת ישראל כיום. בהמשך לכך, למרות התחייבותו של טראמפ לפני הבחירות, לא כלל נאומו הכרזה על העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. לפני הביקור היו שקיוו שזו תהיה מתנתו של טראמפ לירושלים לרגל 50 שנה לאיחודה, אך לא כך קרה.

טראמפ בחר להשאיר את הסוגיה הזאת ללא התייחסות, ולמעשה הכין אותנו הישראלים לחתימתו הצפויה על הצו שדוחה פעם נוספת את ההעברה. נכון, ההתחייבות של טראמפ ניתנה לבוחר האמריקני ולא לעם בישראל, אך עדיין קשה שלא לראות בכך אלמנט מאכזב.

3

מגמה בעייתית בציונות הדתית

משהו לא טוב עובר על חלקים גדלים והולכים בציונות הדתית. בשבוע שעבר פרסמה העיתונאית אמילי עמרוסי בטורה בעיתון 'ישראל היום' את סיפורה של חברתה, אישה דתית הנמצאת בהליכי גירושין. החברה, שהבינה שהליכי הגירושין עומדים להתארך עקב צעדים לא הגונים של בעלה בנפרד, הודיע לעמרוסי שלא תמתין לגירושין. אם תהיה לה הזדמנות היא תיכנס לזוגיות חדשה ואף תביא ילד לעולם. "אותי לא יסחטו. לא זו כוונת התורה. אקים זרם של נשים דתיות ונשואות ויראות שמיים כמוני, שנאלצות לחטוא ביודעין. תנועת נשים ענקית. נעשה מצעד: 'אוהבות אותך השם - אוהבות את החיים'", ציטטה עמרוסי את חברתה.

סיפורה של החברה כשלעצמו איננו העניין. מדובר בסיטואציה אנושית קשה ואין דנים אדם על מה שאמר או כתב בשעה של צער גדול. אולם ההחלטה לתת פומבי באופן כזה לסיפור הזה איננה מקרית. היא חלק מזרם הולך וגובר של ערעור על יסודות ההלכה, גם בהלכות שהן בגדר ייהרג ואל יעבור. עמרוסי, ייאמר לזכותה, הבהירה בפוסט בפייסבוק שהיא איננה תומכת בפתרון שמצאה חברתה, אבל אי אפשר להתעלם מהאפקט הבעייתי של עצם העלאת הנושא בדרך כזו לסדר היום.

הטור של עמרוסי איננו מקרה בודד. מאמרה של הטוענת הרבנית, הרבנית רבקה לוביץ, שפורסם ב'מקור ראשון' ומבקש מהרבנות לבטל את רשימת הממזרים, הוא ביטוי לאותה מגמה. בחסות המאבק הצודק למען העגונות ומסורבות הגט מוצאת ההלכה היהודית את עצמה נרמסת.

מי שמעמד התורה יקר לו חייב לומר בקול צלול: הפתרון לבעייתן של העגונות והמסורבות יוכל לבוא רק מתוך בית המדרש ובית הדין. האמירה הזאת חייבת להיות חד משמעית. אולם האמירה הזאת מטילה גם משימה לא פשוטה לפתחם של הדיינים ופוסקי ההלכה. עליהם מוטלת המשימה להראות, לפחות לציבור הנאמנים לדבר ה' ולתורתו, שצרתן של הנשים הללו מדירה שינה מעיניהם באמת, לא כמטאפורה ולא כפראזה ריקה מתוכן.

***הפינה הכלכלית***

דאגה לשוכרים ולמשכירים

אם אתם שוכרים דירה, ובמיוחד אם אתם משכירים דירה, מה שקורה בימים אלו בוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, צריך להטריד אתכם מאוד. חוק "שכירות הוגנת", שם החיבה שניתן להצעת חוק השכירות והשאילה (תיקון), התשע"ו-2016, נמצא בעיצומם של הימים הללו ממש בהכנה לקריאה שנייה ושלישית.

למה אתם צריכים להיות מוטרדים? כי מתברר שחברי הכנסת מתכננים לכם מהפכה לא קטנה. בדיון שנערך השבוע בוועדה עלו על הפרק כמה סוגיות. אחת הסוגיות שעלתה על הפרק היא מה המינימום שחייב להיות בדירה כדי שמותר יהיה להשכיר אותה. אחת ההצעות שעלתה הייתה לקבוע שלא ניתן יהיה להשכיר דירה שאין בה מטבח. זה נשמע אולי הגיוני בשמיעה ראשונה, אבל אם חושבים על זה שוב מבינים שההצעה הזאת בעייתית מאוד, כפי שטען בישיבה ח"כ רועי פולקמן. לטענת פולקמן, הגבלות לא מידתיות על הדירות שיהיה מותר להשכיר יוציאו דירות רבות מדי מהשוק. ברגע שמלאי הדירות יהיה קטן יותר, מחיר השכירות של הדירות שיישארו בשוק בהכרח יעלה. שאלה של היצע וביקוש. פולקמן העלה גם את השאלה איך ניתן לאכוף את קיומו של מטבח, ושאל האם שולחן שעליו מוצבות כיריים ייחשב למטבח. עד כאן דאגותיהם של השוכרים.

וממה המשכירים צריכים לדאוג? הם צריכים לדאוג מכוונתם של חברי הכנסת להתיר לשוכרים לבצע שינויים בדירה בזמן השכירות, וזאת בתנאי שיחזירו את המצב לקדמותו בתום התקופה. ח"כ סתיו שפיר טענה, במידה מסוימת של היגיון, ש"אחד האלמנטים המקשים מאוד על שוכרים הוא ההרגשה הארעית של הדירה, ולכן החופש לערוך שינויים מחזק את ההרגשה שמדובר בבית, ומעודד שכירות ארוכת טווח". מצד שני, אם אתם המשכיר של הדירה, הסעיף הזה בהחלט צריך להדאיג אתכם, במיוחד אם אתם לא סומכים על ידי הזהב של השוכר.

בוועדה נידונו עוד שורה של נושאים, כדוגמת דרישתם של ח"כים להעביר דרכם את החוזה המומלץ לשוכרי הדירות. חברי הכנסת טענו שלא הגיוני להסמיך את הממשלה לחבר חוזה כזה בלי לדרוש את אישורם של הח"כים. נציגי הממשלה בדיון לא ששו לקבוע שוועדה של הכנסת תידרש לאשר את חוזה ברירת המחדל.

הדיון שהתקיים השבוע הוא חלק מסדרה של דיונים, ובשלב זה החוק עוד לא הגיע לשלבי הגיבוש הסופיים, אולם גם אם אתם שוכרים וגם אם אתם משכירים כדאי לכם מאוד לעקוב אחרי ההתפתחויות.

לתגובות: [email protected]