תבדקי עם עצמך את המוכנות שלך
תבדקי עם עצמך את המוכנות שלךצילום: פנימה

הנה זה קורה. אחרי שספרנו ובירכנו, פספסנו ולא בירכנו, שמענו מוזיקה ונזכרנו שאסור, כיבינו וחיפשנו הקלות לשמוע מוזיקה, חיכינו עם התספורת של הבן, תהינו אם מברכים שהחיינו או לא מברכים, הנה הנה מגיע הרגע הגדול.

יש לי קושי מיוחד עם האיסורים של הספירה. המון פעמים אני מנסה להציג לילדים את הפן החיובי של המצוות, את מה שכן מותר. להדגיש פחות את האסור. "אימא, מותר לצייר בשבת?", שואלת הקטנה. "לא, נשמה", אני עונה, "אבל פאזל מותר, בואי נבחר אחד ממש כייפי". ברור שכשהם בוחרים צעצוע מנגן וקולני במיוחד שיכול לשגע, אני צורחת בהנאה גדולה: "מוקצה!", בעיקר בשביל השקט, אבל בגדול אני משתדלת מאוד להדגיש את ה"עשה טוב".

אז ימי ספירת העומר לא עברו עליי בקלות, אבל עוד מעט יגיע הרגע הגדול!

בעבר שבועות היה בשבילי עוד יום ביומן שלקראתו נאלצתי ללבוש לבן בימי הצילום (למרבה הצער, לבן לא מחמיא לי), ועוד לאכול עוגת גבינה עמוסת קלוריות, שממש לא התחשק לי לאכול, אבל זה האייטם של שבועות, אז אין ברירה. כמובן, היה עליי לזכור להלביש את הילדים בלבן ולתת להם טנא, שאף פעם לא הבנתי לשם מה, ובזה נגמר החג.

אבל עכשיו אני מתרגשת. מאוד. מחכה לקבל את התורה, כי איתה התחתנתי. בחרתי בה בדיוק המדויק לי ולמשפחתי. ההרגשה היא שאנחנו צועדים כיחידה אחת בצבא השם.

מנוע חיפוש

החזרה בתשובה היא נס מתמשך בשבילי. הרי בעולם התקשורת שאני עדיין עובדת בו, הסיכויים לחזור בתשובה כל כך קטנים, כי מה חסר לי? ובאמת, בעולם החומר לא היה חסר לי כלום. אבל תמיד הייתי בחיפוש אחר המֵעבֶר, ביוגה או בתור נזירה בודהיסטית. תמיד חיפשתי משמעות ואת התשובה לשאלה הקטנה מה התכלית של חיי. זה היה מנוע מאוד חזק לחיפוש שלי.

לאורך הדרך ניסיתי להסביר למשפחתי המורחבת ולחברות מהו הרצון לחפש, מהו הצורך בתשובות עמוקות, גם אם הגילוי שלהן ידרוש ממני שינוי פנימי או חיצוני. אבל לשווא, הם לא הצליחו להבין מה חסר לי, מה רע לי. רק מי שרע לו חוזר בתשובה? לא. לי לא היה רע, היה לי טוב, ברוך השם: בעלי המקסים, הילדים המתוקים. הכול היה בסדר גמור, אבל לא שלם.

לפני עשר שנים, כשהתחלנו לשמוע שיעורים של הרב יובל הכהן אשרוב, כלל לא חשבתי שאחזור בתשובה. נהגתי לומר לכולם שאני בצד הפילוסופי של העניין, לא המעשי. איה חברתי הייתה מתפוצצת מצחוק בכל פעם שאמרתי את זה. מתברר שהיא ידעה הרבה לפניי. התורה היא תורת חיים, נגעת - נשאבת.

אחרי כמה שנים של שיעורים, התחלתי לצאת מהשיעורים בוכה, בלי להבין למה. כנראה שהנשמה שלי כבר לא יכלה יותר רק לשמוע ולא לעשות. וברגע שקצת זזנו, הכול קרה בזרימה הנכונה. הלב נפתח, הרגיש חיבור, השם איתי כאן והוא כולו אהבה. לא כמו שאמרו לי, "אם תאכלי בשר וחלב – יהיה אסון!". באמת? הנה אכלתי ולא קרה כלום, אז הכול שקר ושטות?

הייתי צריכה ללמוד את הפנימיות של המצוות, להבין את העומק. לחזור בתשובה מאהבה, מבחירה. אין ספק שה"מה יחשבו עליי" עיכב אותי קצת, אבל בסוף גם הקליפה הזאת נשברה והיא לצערי הקשה ביותר.

אני זוכרת את השיחה עם הרב יובל על הצניעות שלקחתי על עצמי, והוא שאל אותי מה יהיה עם העבודה שלי. בשחרור מוחלט אמרתי לו: "שאני אדאג?! שהוא ידאג", והצבעתי למעלה.

היום אני יודעת כמה מדויקת הייתה השאלה שלו. תבדקי עם עצמך את המוכנות שלך. ובאמת, לא לקחתי על עצמי שום דבר שלא הרגשתי מבפנים שהגיע הזמן.

וכל מתן תורה אני חוזרת בתשובה עוד פעם. מזכירה לעצמי לעצור, להרים את הראש, להסתכל לשמים ולברך: ברוך שעשני כרצונו.

שנזכה לשמוח ולהיות כאיש אחד בלב אחד כל עם ישראל בדרך להר סיני.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי