בשבע מהדורה דיגיטלית

ברוך מרזל: ההפגנה האפקטיבית היחידה

הפגנות מתחת לבתיהם של עובדי ציבור - צעד לגיטימי או הטרדה מוגזמת?

נעמה בן-חיים , ז' בסיון תשע"ז

ברוך מרזל
ברוך מרזל
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

אחת ההפגנות הראשונות והממושכות שאני זוכר הייתה לפני 44 שנים מול ביתה של ראש הממשלה גולדה מאיר. הייתה זו הפגנה ממושכת שהייתה גם אחת מנקודות ההתחלה של גוש אמונים. שם פגשתי חברים חדשים שחלקם השתלבו בהמשך בהנהגת המדינה.

ב-33 השנים האחרונות, מאז שהקמנו את שכונת אדמות ישי (תל רומידה), קיימו וממשיכים לקיים אנשי השמאל הקיצוני עשרות הפגנות ליד הבית שלי, ואף אחד לא יגיד ל'שוברים שתיקה', 'בצלם' או 'שלום עכשיו' לא להפגין, אפילו בשטח צבאי.

הפגנות כאלה קיימו בשמאל מול בתי קצינים בצבא, פוליטיקאים ורבנים. כאשר דנה אולמרט וחבריה מהשמאל ההזוי הפגינו מול בית הרמטכ"ל דן חלוץ, איש לא התנגד ובפרקליטות העלו על נס את חופש הביטוי.

לאסור הפגנות רק מול בתים של עובדי ציבור זו חסימת הדרך היחידה כמעט של אזרח לזעוק על עוול שנעשה לו. זה לתת לשוטרים ובעלי שררה אחרים את האפשרות לסתימת פיותיהם של הציבורים החלשים ביותר במדינה.

יטען הטוען שאפשר למחות מול המשרד של אותו עובד ציבור, אך מי שטוען זאת כנראה מעולם לא היה בהפגנה: לעמוד מול משרד ממשלתי ענק בפינה צדדית כאשר איש לא מתייחס אליך, זו אינה מחאה אפקטיבית.

איש ציבור מקבל משכורת מהציבור, וחלק מתפקידו הוא לקבל ביקורת גם בהפגנות. כמובן שכמו בכל סוג של מחאה אפשר לקבוע מגבלות על עוצמת הרמקולים ושעות ההפעלה שלהם, אך אי אפשר לכלוא את רוח האדם ולאסור כליל על הפגנות.

ברוך מרזל

'עוצמה יהודית'