בשבע מהדורה דיגיטלית

שרונה אליהו-חי: קול שצריך להישמע

הפגנות מתחת לבתיהם של עובדי ציבור - צעד לגיטימי או הטרדה מוגזמת?

נעמה בן-חיים , ז' בסיון תשע"ז

עו"ד שרונה אליהו-חי
עו"ד שרונה אליהו-חי
צילום: אסף פינצ'וק

בסוף חודש אפריל נפל דבר בישראל. בג"ץ דחה עתירה של מני נפתלי לחזור להפגין מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, הגביל מאוד את ההפגנות מול בתי אנשי ציבור וקבע בפסק דינו שהמשטרה צריכה לאפשר למפגינים למחות מול לשכותיו הרשמיות של מנדלבליט בתל אביב או בירושלים. "חלופה אפקטיבית" הוא קרא לזה, אך האם אכן מדובר בחלופה אפקטיבית?

אנחנו חיים בעידן שבו נבחרי הציבור ועובדי הציבור הבכירים לגמרי לא נגישים לנו. הם נוסעים במכוניות שרד ועובדים בלשכות שאי אפשר להתקרב אליהן. אין לנו אפשרות אמיתית להגיע אליהם. חלקם גם מבינים זאת, לטוב ולרע. השר גלעד ארדן אמר בעצמו לפני ימים אחדים שהוא חושב שההפגנות מול ביתו הן מחיר שעליו לשלם כאיש ציבור. מנגד, יאיר לפיד אמר בעבר שלא שומעים את המחאות בישיבות הממשלה, אז מה בדיוק אפקטיבי פה?

לאזרחים במדינה דמוקרטית יש קול שצריך להישמע. רק כך לתומכיו של אברה מנגיסטו, שמפגינים מדי מוצ"ש מול בית של שר אחר, יש אפשרות להשפיע. החובה של הרשויות היא לאפשר לציבור להשמיע אותו כמה שיותר ולא להגביל את קולו.

נכון, לא צריך לעשות זאת בכל מחיר, אבל זה העיקרון וזו צריכה להיות ברירת המחדל. עם זאת, חשוב לשמור על כמה איזונים. למשל, צריך להבדיל בין עובדים בכירים ובין עובדים זוטרים. הרי גורלו של שר או מנכ"ל משרד ממשלתי אינו כשל עובדת סוציאלית או מנהל מחלקה במשרד החקלאות. צריך גם לאזן בין חופש המחאה ובין זכותם של אנשי הציבור הבכירים לפרטיות ושל שכניהם לשלווה.

אז אפשר להתווכח אם מותר להפגין במשך כמה חודשים ליד בית היועץ המשפטי לממשלה, אבל בטוח שלא לגיטימי למנוע לחלוטין הפגנות כאלה. הפתרון הנכון הוא להפעיל ולהפגין שיקול דעת, ולזכור שבסך הכול מדובר באזרחים שרוצים לממש את זכותם הדמוקרטית.

עו"ד שרונה אליהו-חי

האגודה לזכויות האזרח