איה קרמרמן
איה קרמרמןצילום: דניאל רצאבי

לפני כשבועיים נפטרה בטרם עת מיכל בן רעי ע"ה. אין לי ספק ששמעתם על הסיפור הטרגי שלה.

מיכל הייתה צעירה ממני, אמא לאפרוחים. בשבוע ה‑32 להריונה השלישי חשה ברע. היא הגיעה למיון עם קוצר נשימה, ואחרי בדיקות הודיעו לה שיש לה את המחלה הארורה במצב סופני. ימים ספורים לאחר מכן, אחרי טיפול כימו ראשון, הייתה למיכל ירידת מים והיא נכנסה לניתוח קיסרי. תינוקת קטנה אך חזקה יצאה לאוויר העולם. התינוקת והאם לא זכו להיפגש. הגוף של מיכל קרס כמה שעות לאחר מכן. היא הספיקה לקרוא לתינוקת בשם, והלכה לעולמה.

לא הכרתי את מיכל אישית, אבל הרגשתי שהשם הכניס לי מכה אדירה בבטן הרכה. בדיוק ברחם. במקום שהופך אותי לאמא. המקום שחוץ משהחזיק ועטף חמישה ילדים, כנראה הוליד אצלי את החמלה. התמוטטתי. ממש. הרגשתי שאני לא יכולה לשאת את בשורת האיוב הזאת. כבר הרבה זמן שאני מבינה שאני לא מבינה כלום. העולם הזה הפך בעיניי לחידה אחת גדולה. אני תולה את זה בתוהו ובוהו טרום-משיח. כל יום אחכה לו שיבוא ויעשה סדר בכאוס. ואני גם יודעת שאני לא מבינה ולו אבק או גרגיר מחשבונות שמיים. האמת, כל אלו לא מעניינים אותי כלל. כאן נשבר הלב, ואיתו נשברה האמונה שלי. אמא לא לוקחים. אף חשבון לא יכול להסתכם בלקחת אמא. אוי אבא, מה עשית?!

את האוכל לשבת הכנתי בעיניים נפוחות מבכי. כל הזמן דיברתי איתו. אני כועסת עליך. אני כועסת. מה אתה עושה? בהדלקת נרות עצרתי מלצרוח. פחדתי שהילדים ייבהלו. הקטנה ניגשה אליי, ראתה את הדמעות, ופשוט חיבקה לי את הרגל. יופי, הנה עוד משהו שהילדים של מיכל לא יעשו. למה? עמדתי בקבלת שבת ולא אמרתי מילה. אני כועסת. איך אני אמורה לקבל את השבת בשמחה ובשירה, כשמשפחה אחרת התהפך עולמה? ברכת המזון בקושי הצליחה לצאת מהפה שלי. רחם נא ה' אלוקינו? איפה הרחמים שלך? אולי איפשהו באיזה תא אמוני במוח אני מאמינה שאתה רחום וחנון, אבל אם אנחנו לא מבינים את הרחמים האלה, מה זה שווה בכלל?! במשביע לכל חי רצון ביקשתי שיעזור לי לסלוח לו. תעזור לי אבא. תעזור לי להאמין שאתה יודע מה אתה עושה. תעזור לי להאמין שאתה בעל שלוש עשרה מידות רחמים. עזור לכעס שלי עליך לשכוך.

החברה שלא פגשתי

לפני שמונה שנים, בת וחן התחתנו. חן הוא החבר הכי טוב של בעלי, עוד מהימים שהם ישבו יחד בכיתה והציקו כל השיעור לירון בוארון. שמעתי את הסיפור הזה מיליון פעם, וכל פעם הם צוחקים מחדש. ככה זה החברים הכי טובים. לחן ובת היו כבר שלוש בנות, אבל בעלי ואני החלטנו שהגיע הזמן שהם יתחתנו כדת משה וישראל. ישבנו להם על הראש עד שהם הסכימו. בבוקר שלפני החופה בת עברה הקרנות בראש. כששמתי את ההינומה על ראשה הקירח, האמנתי בלב שלם שהשם ימתיק את הדינים וירפא אותה מידיו הפתוחות והגדולות. למעשה, אני לקחתי על עצמי את כיסוי הראש שלי לרפואתה. הראש נטול השיער שלה, תמורת השיער הגלוי שלי. נראה לי פייר אינף. כמה חודשים אחרי החתונה בת נפטרה. מחלה ארורה. קיוויתי שהמשיח יגיע ממש מהר והיא תחזור, אני מחכה. מחכה. מחכה. עדיין זה לא הגיוני לי. לקח לי שנה להפסיק לכעוס. אולי אני עדיין כועסת. מה שבטוח, שעוד שנה של כעס יהיה לי קשה לשאת.

שאלתי את עצמי למה הסיפור של מיכל כל כך כאב לי. האם זה העלה מחדש את הכאב שבת השאירה בי? או אולי זו היתמות שלי, שמגיל חמש אני לא מצליחה לרפא את עצמי ממנה, ושוב מרימה ראש, גם אחרי 35 שנים? ואז הבנתי. מיכל היא אחות שלא ידעתי שיש לי. מיכל היא חברה טובה שעדיין לא פגשתי. הנשמה שלה עמדה לצד זו שלי במעמד הר סיני. ומאז אותו רגע שהפכנו לעם, הפכנו גם ערבות זו לזו. קשורות כאיש אחד בלב אחד. בלי הנשמה של מיכל, בלי הנשמה שלי, ושל כל אחד מכם, לא היינו יכולים לקבל את התורה. כל אחד מאיתנו הוא חלק הכרחי כדי להשלים את הפאזל. גם החלק שנראה רחוק יותר, או זה שנמצא בתוך ההסתרה. אנחנו מחוברים זה לזה בכתרי נעשה ונשמע. בלב אחד. והקשר הזה לעולם לא ייפרם. זה מה שהופך אותנו לעם קדוש. לעם מלא חמלה. רק שלפעמים אנחנו שוכחים את זה. שוכחים שאנחנו גוף אחד. שאנחנו, מימי קדם, זקוקים לכך שהשני יהיה מאושר כדי שלנו יהיה טוב. שוכחים לשמור על השני כי הוא בשר מבשרנו, גם כשהוא עולב ומעליב, גם כשדעותיו שונות משלנו.

מיכל הקימה בנתניה מעגל נשים לזכר חברתה הילה בכר ז"ל שנרצחה על ידי בעלה. ערבות הדדית, חמלה ועזרה לאחר, לא נשארו אצלה כאידיאל נחמד על סטיקר. אלה היו חייה. היא חיה את חייה הקצרים מדי בדיוק באותם ערכים שקיבלנו על עצמנו בליל שבועות לפני כל כך הרבה שנים. למשפחה של מיכל אנחנו לא יכולים לעזור ישירות. אבל עלינו לזכור את הצער שהרגישה הנשמה שלנו כשמיכל הסתלקה, ולהמשיך את האור שהיא הפיצה, להיות טובים יותר, סלחנים יותר. מיכל בת אלינה, בת אור בת יהודית, העם שלנו חסר בלעדיכן. הגוף צועק את זה בכל הכוח. בכל יום נתפלל שמשיח צדקנו יבוא ובעזרת השם תתעוררו ותשובו חזרה הביתה, למשפחות ולעם המתגעגע.

סלט אטריות אורז, מלפפונים ואצות

במקור הסלט הזה אמור להיות עם אטריות שעועית שקופות, אבל המרתי אותן לאטריות אורז כי הן יותר בריאות, וזה לא שיש פה מישהו שמחובר כל כך למסורת היפנית כדי שיזדעזע מהשינוי.

בכלל, אטריות אורז הן דבר נפלא. הן יושבות בשקט במזווה ונשלפות ברגע אחד. הן אינן זקוקות לבישול, צריך רק לשפוך עליהן מים רותחים, הן מתרככות וזהו. הילדים מטורפים עליהן. לפני שאני מספיקה אפילו לתבל אותן, חצי מהן כבר נשאבות בקולות צהלה.

בשביל שאר חלקי הסלט צריך לפשוט על המחלקה האורגנית בסופר, אבל הוא נפלא כארוחת צהריים או לצד סטייק סלמון צרוב. למי שתוהה - הילדים נהנים כולם מהסלט, מהקטנה עד לבררן.

חומרים:

חצי חבילת אטריות אורז מושרות במים רותחים ומסוננות

3-2 מלפפונים פרוסים דק

חצי כוס אצות הייזיקי יבשות - להשרות במים קרים כרבע שעה ולשים במסננת

4 גבעולי בצל ירוק קצוצים

שומשום לקישוט

לרוטב:

4 כפות רוטב סויה איכותי

4 כפות חומץ אורז

חצי כף שמן שומשום לא מזוכך - זה האמיתי

אופן ההכנה:

מערבבים את כל הרכיבים ונותנים לאטריות מעט זמן כדי לספוג את טעמי הרוטב.

מיטיבי לכת יכולים גם לפרוס דק פלפל צ׳ילי אדום טרי, או להוסיף מעט ג׳ינג׳ר מוחמץ.

לתגובות: [email protected]